חסידים ואנשי מעשה

"חסידים ואנשי מעשה" הוא בית רעיוני לצעירים ומתבגרים המשלבים אורח חיים חרדי של לימוד תורה ושמירת ומצוות עם חיי מעשה בשוק התעסוקה וההשכלה. המרכז מהווה סביבת חשיבה משותפת במשנת רבותינו תלמידי הבעש"ט ולמעלה בקודש למול עולמות מחשבה שונים ומאתגרים מחוץ לכותלי בית המדרש. המרכז מזמין את כל מי שחשקה נפשו, לשיח כנה ופתוח, באווירה חסידית, בצוותא בשילוב ידיים, למצוא דרך לחיי רוח בעולם רווי אתגרים.

גיליון 2

השאלה השבועית

קופות חולים או ממשיכות דרך הבעש"ט: על מהותן של הקהילות החסידיות ההמוניות בימינו?

#על המוניות וקולקטיב מול המקום האישי והפנימי

אני אברך בן 30, משתייך לאחת החסידויות הדומיננטיות בארץ ישראל, בליל שבועות האחרון, לאחר התפילה במחיצתו של הרבי שליט"א בבית הכנסת הגדול שלנו, עמדתי עם חברי הטוב, וצפינו יחד בהמוני החסידים העושים את דרכם החוצה לסעוד את סעודת החג, בחלקם אורחים רבים שטרחו ובאו ממרחק מתוך הקרבה לא קלה. תמהנו ותהינו יחד כיצד חשים אותם אלו שהיטלטלו בדרכים שעות ארוכות על טפייהם ומטלטליהם, האם הם מרגישים תחושת רוממות נשגבת שבשבילה שווה כל הטורח? האם הם מחוברים לאיזו חוויה רוחנית אמיתית ששואבת אותם לכאן, מעין מה שקראנו בסיפורים על תלמידי הבעש"ט לדורותיהם שהגעגועים לרבותיהם צרבו את נשמותיהם? או שמדובר "קופת חולים" טובה?! כלומר, גם אם מדובר בחיי חברה שוקקים ותוססים, מוסדות תורה פורחים, מפעלי חסד, דברים חיוביים לגמרי, אבל ניסינו להבין כיצד הם קשורים לתנועת החסידות של הבעש"ט?!

את האמת ניתן לומר, שאני וחבריי – אברכים בשנות השלושים המוקדמות – לא חשים תחושת התרוממות של חיבור אישי מיוחד. כן, נכון, אין על ההרגשה המיוחדת של תפילה ברב עם, וה'נוסח' המיוחד, והשירה, והפארנצ'עס גדושות המוני בחורי החמד המתנועעים יחד כעצי היער, מחזה נפלא באמת, אבל מה לעשות, התבגרנו קצת… וזה כבר לא מרגש אותנו כמו בשנות העשרה… ואנחנו שואלים את עצמינו מה להמוניות הזו עם הרגש האישי שחש חסיד במחיצת רבו בשנות קדם. האם יש באמת קשר בין היום ל'פעם'? ואם כן, כיצד ואיך?

זוהי אכן שאלה כבידת משקל, אי אפשר להתעלם מהשינוי ההמוני שחל בתנועת החסידות כבר בשנים המאוחרות שלפני השואה, ובעיקר בתקופתנו. אמנם היו חסידויות של אלפים גם הרבה לפני המלחמה, ברוסיה גליציה ופולין, אבל קשיי הנסיעה ויוקר המחיה לא אפשרו לרוב החסידים לנסוע הרבה לרבותיהם, החסידויות כמעט ולא יסדו מוסדות, כל עיר קיימה מוסדות יהודיים משלה ללא קשר לחסידות כזו או אחרת דווקא. המהות החסידית הייתה הדרך והרוממות אותה הנחיל הרבי, בדרך כלל גם תוך יחס אישי ואינדיבידואלי לחסידיו, סביב זה סבב הכל. כיום החסידות הפכה גם ל"קהילה". רוב החסידויות הפכו לספקיות של חברה, מוסדות, כוח קנייה, קוד לבוש מאחד, מענקי חג, והסדרי מחיה מתקדמים. והאדמו"ר נדרש לעסוק בהקמת ותחזוק מוסדות ענק לאלפי תלמידים ותלמידות, מה וכמה נשאר מן המהות הפנימית?

#השכלת המונים

במתח בין המוניות וקולקטיביזם - לאינדיבידואליזם עסקו רבים, גם בתקופתנו. למשל, מחד עיקרון השוויון מחייב להעניק אפשרויות השכלה נגישות להמונים, מצד שני אמר כבר מי שאמר "ההמוניות של ההשכלה היא הבנאליזציה שלה". אם זה המוני, אז זה אחיד, קולקטיבי, וכנראה גם רדוד במידה מסויימת. אי אפשר לחייב תואר ראשון כתנאי פתיחה לכל משרה שנייה, ועם זאת לתת רף גבוה ללימודי התארים, ראינו זאת כעת בהקלות הארציות למבחני הבגרות בתקופת הקורונה ב2020 ו2021.

בעולם החסידות, נשמעו הקולות הללו מאז ומקדם, הקוצק'ער, הנודע בכינויו השרף מקאצק, ביקר כבר בימיו את החסידות "כל כולו של הבעש"ט בא משום שהתורה והמצוות הפכו ל'מלומדה' וכעת החסידות עצמה הפכה לכזאת" טען. בגאליציה סיפרו שרבי נפתלי מרופשיץ ישב עם צדיקי דורו לדון על ביטול החסידות עם התפשטותה, הרבי מסטמאר רבי יואל כתב בספרו 'ויואל משה' את אמרתו המפורסמת "נשתכחה דרך החסידות", וכבר קדמו בהקדמה לספר מגן אבות לאדמו"ר מקאפוסט (ענף מבית חב"ד שנכחד בתקופת מלחמות העולם) שכותב שהחסידות הוגבלה לתקופה קצרה.

#נראתה לו דמות דיוקנם של החסידים

מאידך, עינינו הרואות את החסידות ממשיכה להוות חלק בלתי נפרד מהעולם היהודי האורתודוכסי, פועלת ומעוררת רבים וטובים לעבודת ה', האם כל זה חיקוי שאינו נאמן למקור?

ברצוננו להצביע על ערך חסידי שקיים גם ב'קהילה החסידית', ומנגד למצוא את המקום הנכון גם ל'מהות הפנימית החסידית'.

נפתח בסיפור חסידי המסופר בקרב חסידי רוז'ין וממשיכיה לענפיה. חסיד מחסידיו של הרבי הקדוש מרוז'ין - דער הייליגע'ר רוז'ינער - זי"ע, היה איש עסקים ולרגל עסקיו היה טרוד בנסיעות רבות מחוץ לביתו, כמובן, שבהיותו לבדו "במקום שאין מכירים אותו", הרחק מעין יהודים בכלל וחבריו החסידים בפרט, יכול לבחור לעשות ככל העולה על רוחו מבלי שידע על כך איש, ואכן באחת הנסיעות בא לפניו עת ניסיון קשה בדבר עבירה והוא חש שאין בכוחו להתגבר. במוחו רצו מחשבות שונות, הוא הבין שאם יחטא באותו חטא, שוב לא יעז להראות פניו בפני רבו הקדוש. אבל עובדה זו לא עצרה אותו, הוא הסכים במחשבתו לוותר על הנסיעות לרבו, אך אז צצה במוחו המחשבה הבאה: "ומה יהיה עם החסידים? עם החברים?" הוא קלט שהעסק ייגמר, הוא ישקע במצולות התאווה והעבירה, והוא לא יחוש בנוח יותר עם חבריו החסידים, וייאלץ לנטוש את ה"קאמפניע" - החבורה החסידית. מחשבה זו עצרה בו והוא נס על נפשו כיוסף הצדיק בשעתו. בבואו לפני הרוז'ינאי, הרגיש בו הרבי הקדוש ואמר לו "ללמדך שפעמים שכוחם של החסידים גדול מכוחו של הרבי"... מה ההסבר בזה?

#"ויציל נפשותינו מן השעות הרעות"

השכל והרגש שלנו, עמוקים ונכונים ככל שיהיו - הם מוגבלים, אדם הוא אדם, ולכל אדם יש את ה"שעות הרעות" בהם הוא אינו אדם, השכל יכול לטעות ואפילו להתעקם, והלב אוי הלב - מי יודע כמה רחוק הוא יכול להגיע, אי אפשר לסמוך רק על השכל והרגש האנושי. אז מה עושים?

בימי קדם חברי אמת היו כורתים ברית אהבה כמסופר בתנ"ך, וזאת למה? הרי הם אוהבי נפש? כריתת הברית נראית לכאורה כמעשה חיצוני ש"מפריע" לרגש הטבעי… כנראה שהאהבה כמו כל רגש עלולה להצטנן, ואז החברות תדעך, לכן כבר ב"שעות הטובות" והיפות של החברות, צריך לצפות את העתיד, ולחפש אמצעי הגנה מפני "השעות הרעות". ה"ברית" נוטעת קשר חזק יותר מהשכל והרגש הפשוטים, היא קובעת החלטה חזקה בנפש, מבפנים, ש"רק המוות יפריד בינינו". שגם ברגעים שהאהבה תכבה, וכבר "לא בא לי", נמשיך יחד גם אם זה יהיה ממקום חיצוני ומנותק, כי כרתנו ברית.

גם בעבודת ה', אי אפשר להסתמך רק על המקום האישי, על ההבנה שלי והרגשות האישיים, נכון ששם יש אש ואור, אני מרגיש התעלות, קירבת ה', מבין, נהנה, מתרומם, ומתעלה. אבל המקום האישי הוא מוגבל. ויום אחד הרגש יכול לדעוך. צריך להיתפס במשהו עמוק וחזק יותר ממני. צריך לכרות ברית.

#אורות מקיפים

בשפה החסידית והקבלית הקשר הזה נקרא "אור מקיף", אור גבוה שקשה לקלוט אותו פנימה, הוא רק "מקיף" ושומר מבחוץ, כמו חומה וגדר שמקיפה את העיר, לעומת "אור פנימי" אור שמאיר ומחמם את הנפש מבפנים.

ההשתייכות החיצונית אמנם - לקהילה שדוגלת בדרך של עבודת ה' - כל חסידות בדרכה, קובעת את הקשר התמידי, מחזקת את החיבור הנפשי, שגם כשיבואו ה"שעות הרעות", גם כשתכבה לה אש הרגש, נישאר פה ונמשיך, כמו אותו חסיד, שה"קאמפניע" החסידית שמרה עליו, עוד יותר מהרבי.

וזה סודם של הקהילות, המנהגים, הקוד האחיד של הלבוש, ועוד כל מיני פריטים חיצוניים מרגיזים לפעמים (או לא רק לפעמים…) נכון! זה מבחוץ, זה לא אני, זה אפילו קצת מוחק אותי כפרט, אבל דווקא משום כך! זה גבוה ממך אז זה חזק ממך, ולכן זה מה שישמור עליך. זהו ה"אור המקיף".

 

#על חומותייך הפקדתי משוררים

אבל כמובן לא נשכח את ה"אור הפנימי". חברים שלא יטפחו אהבה לא יוכלו לכרות ברית של אמת. א"א לגור סביב חומה גם אם היא שומרת, צריך לבנות מבפנים פינה חמה של בית ואוכל טעים בשביל לחיות. עיקר מגמתה של החסידות הייתה לתת חיות וקשר פנימי בין יהודי לבוראו, מי שיסתמך רק על ה"קהילה" וההמון, יישאר עם קשר חיצוני במקרה הטוב. צריך לחפש בכל קהילה חסידית את הפינה שם מעמיקים בדרכה, איפה שלומדים להבין, היכן שמוצאים חיבור. ללא זאת אין סביב מה לבנות חומה, אין את מה לשמר.

לסיום - בפרשתנו אנו לומדים על עבודת הלויים בבית המקדש, מובא בחז"ל במסכת ערכין דף י"א "מעשה ברבי יהושע בר חנניה שהלך לסייע בהגפת דלתות אצל ר' יוחנן בן גודגדא אמר לו בני חזור לאחוריך שאתה מן המשוררים ולא מן המשוערים", אסור ללוי המשורר במקהלת בית המקדש לקחת את תפקיד השוער בדלתות, ולשוער אסור להיות משורר, איש איש על תפקידו. ביאר אחד מצדיקי דורנו שליט"א, ה"משורר" עוסק ברגש, דואג לחיבור מבפנים, שירה מרוממת את הנפש. ה"שוער" עוסק בשמירה מבחוץ, עומד בדלת החיצונית. ולכל איש ולכל דור יש את תפקידו, יש אנשים ודורות של שוערים, ויש תקופות וטיפוסים של משוררים. וכולם חשובים, צריך שוערים וצריך משוררים, יש אור פנימי ויש אור מקיף, ואסור לטשטש ולערבב תחומים, צריך את הכל. עלינו להחשיב גם את השמירה הקהילתית גם אם היא חיצונית, ומאידך לא לוותר ולהשקיע ולתת מקום לרגש הפנימי האישי.

קרא עוד ▼

30 תגובות

  1. היום ואז היו 2 אסכולות לפחות.
    האחת, עשיה פרטית עם סיפוק. ללא הרוח הסביבתית.
    השניה, אוירה מחממת ותחושת שייכות לעבדי ה' ולמזדהים.
    זה ענין של אופי. אף אחד לא יכול לזלזל במי שאוהב ממתק מלוח או מתוק.
    זה חוש הטעם, וזה מה יש.
    ויש כמובן את אלו שצריכים פעם כך ופעם.
    תלוי במצב רוח ובמה שעובר עליהם אז.
    אגם בדורות הקודמים היו טענות נגד העליה לרגל. ולכן ירבעם עשה לתושבי הפריפריה תחליפים.
    זה היה הגיוני.
    אין חיוב כרת למי שלא עולה לרגל.
    וצריך להשקיע בזה חצי שנה בנסיעות הלוך וחזור לירושלים עם כל המשפחה. ולהשאיר את הבית והשדות וכל המקנה וכו' לחסדי הערבים. והיו מופתים אבל המדרש באיכה אומר שהיו גם לפעמים בלי מופתים.
    ממילא, כל דור, וכל אדם, לפי יכולותיו.
    מהנקברים סביב לרבי בבית שערים נשאר משהוא? מהלומדים את תורת רבי [כל הש"ס] נשאר.
    'נסיעה' היא דבר קשה. היא סוג של גלות. ואם נגזר גלות, אז זה תחליף נהדר.
    האוירה תורמת. כך אומר הרמב"ם.
    לקטנים, האוירה תורמת הרבה יותר.
    אם נחכה שהם יגדלו, לפעמים הם יאבדו את זה.
    ההמצאה להביא קטנים, זו פריצת דרך של האמרי אמת ודורו. ולכן לעגו עליו שיש לו 10,000 חסידים שלא מניחים תפילין ואוכלים ביום הכיפורים.
    היום אכשר דרא. יש אכסניות ומקום לישון. לפני 40 שנה זה לא היה.
    היום עומדים בנוחות ומתפללים עם האדמו"ר.
    לפני 20 שנה זה לא היה.
    הקב"ה עשה את זה לדורינו כי הוא ידע יצרינו.
    מה זו תחושת רוממות נשגבת? מי מרגיש אותה? זה תלוי בגיל.
    ומה שקראנו בסיפורים על תלמידי הבעש"ט לדורותיהם שהגעגועים לרבותיהם צרבו את נשמותיהם. בני כמה הם היו אז? ומה עבר עליהם בחייהם הגשמיים? וכמה חסידים היו לכל אדמו"ר?
    ואולי זה רק חיי חברה חרדיים שוקקים ותוססים, מוסדות תורה בפיקוח של האדמו"ר, מפעלי חסד שלךא ניתן להסתדר היום. ומי אמר לזה צריך להיות קשור לתנועת החסידות של הבעש"ט באותו שמטנץ של לפני מאות בשנים כשהלכו לשאוב מים בנהר והיו מקומות שלא היה שם דגים או בשר לשבת?
    נכון, ההרגשה המיוחדת של תפילה ברב עם, וה'נוסח' המיוחד, והשירה, והפארנצ'עס גדושות המוני בחורי החמד המתנועעים יחד כעצי היער, מחזה נפלא באמת.
    3 פעמים בשנה, זה מרגש לראות.
    בענים הבגרות. זה החלטה עצמית של האדם אם הוא התבגר או משמר את הרוח הצעירה.
    הרגש האישי שחש חסיד במחיצת רבו בשנות קדם, היה גם תלוי מי הרגיש ומה הרגיש.
    ישנם כ"כ תשובות בפוסקים מעבירות מזעזעות כל נפש. ואלו היו התמודדיות שהתעסוקה החסידית מיגרה.
    היום, יש מעטים, ופגועי נפש שמסוגלים לחטוא כמו אז.
    האוירה לא מכילה אותם.
    הסטנדרטים השתנו. בודאי בבית יעקב.
    היום אין כמעט אשה חרדית שלא מכסה ממש את כל שערה.
    לפי 50 שנה, לא היתה אשה [לא מקרב המגלחים את שערותיהן] שכיסתה את כל הראש. הרב וולף אמר לתלמידות שחייבים להשאיר 2 ס"מ מקדימה מגולות. אחרת זה הורס את השלום בית.
    ברור שיש שינוי המוני. זה התחיל במהפכה התעשייתית באירופה וגרם לכל אדם להיות בורג קטן במפעל גדול. ושיש לו תחליף ב-25 ש"ח לשעה.
    וכן, השואה השמידה כמעט את כל העבר.
    המהות החסידית הייתה הדרך והרוממות אותה הנחיל הרבי, בדרך כלל גם תוך יחס אישי ואינדיבידואלי לחסידיו, סביב זה סבב הכל. והיו לזה הרבה חסרונות ומחלוקות בתוך קהילות המגורים של כמה סוגי חסידים באותה עיר. של מי בראש?
    ב"ה, כיום החסידות הפכה גם ל"קהילה". בראשות האדמו"ר דואגת הקהילה לכל חוסה לכל מה שהוא צריך מלפני הלידה ועד אחרי המוות. חברה, מוסדות, כוח קנייה, קוד לבוש מאחד, מענקי חג, והסדרי מחיה מתקדמים. והאדמו"ר נדרש לעסוק בהקמת ותחזוק מוסדות ענק לאלפי תלמידים ותלמידות.
    תנאי נוחות נפלאים. המהות הפנימית תמיד היתה אינדבידואלית.
    גם היום, מי שדורש ומבקש יש לו הרצאות מגדולי הדרשנים וקו טלפון זול ויש לו את כל מה שהוא מתחבר אליו.
    וגם הגשמיות בסדר.
    אז מה לא טוב?

  2. הרחוב היום מלא בצבעים יפים שמושכים את האנשים לבוא אל הטינופת שלהם, ואם המפעלי חסד וכו' של החסידות זה מה שמונע מהאברך וכדו' ללכת אחרי הרחוב, אם כן גם זה מה שהבעש"ט התכוון, וודאי שאני לא בא להמליץ לאף אחד לקחת רק את הטפל ולא את העיקר, דהעיקר לנשום ולחיות עם התוכן, אבל מי שלוקח זאת אפי' לא להמשך לרחוב הפרוץ, דיינו.
    הלוואי שנצליח לעשות מהתוכן של החסידות, צורת תלת מימד ובצבעים שונים ומגוונים, כדי שעל ידי זה ימשיכו לבבות יהודיות,
    להתחבר עי"כ להשם יתברך.

  3. כמדומני שלמרות הכונה הטובה במטרת ומיזם התוכנית, יש כאן טעות וערבוב 2 תחומים,
    אז הנושא הראשון "החסידות של ימינו הכושלת" וזה אכן נושא טעון לדיון וביררור מהי חסידות והאם ה קופת חולים
    הנושא ששרבבתם כאן כאילו בחסידות זה לכתחילה לעסוק בתעסוקה ו"השכלה" – יגרום לכשלון צירוף החברים, כי זה משדר שיש כאן מישהו שמנסה לרתום את הציבור החרדי לעולם ההייטק והשכלה, אשר גן אם זה נכון שמותר וצריך לעבוד ולהתפרנס ההשכלה בתחום כשיטה לא היתה מקובלת ולא תהיה כמקובלת אצל חסידים, וודאחי שלא אצל אנשי מעשה, פרנסה זה השתדלות ואילוץ וכל יום מחדש הוא אילוץ ולא לכתחילה אריבער….

    1. ממש מתחבר לכל מילה אין שום טעם לערבב את הדברים ולכן נראה לי שצריך להחליף את השם

  4. ניחשתם בול מה שמציק לי המון זמן אין לי שום תחושת רוממות בשום חג או טיש ואני עומד ומתפלא למה? בשביל מה כל הבלאגן הזה? ואם תוכל להסביר לי בטוב טעם אשריך!

    1. אם היית משקיע בתורת הבעש"ט – ותלמידיו, וביחוד בספרים שמדברים על צדיקים, כמו מאור ושמש, תפארת שלמה נועם אלימלך, ועוד ספרים, היית מבין שהצדיים לא השתנו, ודור דור ודורשיו, אתה הוא שצריך פשוט לצאת מהשמיות שעוטפת אותך – דבר שלא היה מצוי בעבר, 'חסיד' – 'מגושם כל כך'!!

  5. נהנתי מאוד לקרוא את המאמר בנושא
    רציתי רק להאיר את הנושא מזוית שונה לפי תפיסתי עולם החסידות מתחלק בין גליציה הונגריה לשאר המדינות כמו פולין רוסיה ליטא רומניה וכולי לשיטתי הגאליציאנרס הם אנשים קרים גם בחיי היום יום במשפחה ובחברה הם אלו שהקימו קופות חולים לתפארת כדוגמת בעלזא באבוב וסאטמר שכל כולם זה לספק שירותי קהילה לחברי קהילתם חסרי כל קשר פנימי ואמיתי לרבותיהם שכל הנאמנות אליו הוא רק בגלל הלאומנות הקהילתית כדוגמת כבוד בעלז וכן כשבאבובער מגן על רבו זה לא שיש לו איזה קשר בנשמה איתו אלא רק כי זה באבוב וזה משלנו…
    והם לא מוכרים חסידות ובחסידשע גדאנקען לא יודעים מה זה דבקות לא מכירים את המושג אהבת השם רק להיות גיטע יודן ומשם מגיע האמירה שחס ושלום נשתכח תורת הבעל שם מה שאין כן חסידי גור ויזניץ סלונים קרלין וסקוירא שהם חסידישע יודן אמיתים אם פנימיות וקשר נפשי עמוק לרבם וחיים אייבישטער בכל מהותם
    אשמח לקבל משוב בענין

    1. סאטמר זה לא גאליציה
      ונשמע מדבריך שיש איזה קנאה מסוימת וחבל
      דעתי הוא שגור ובעלזא הם 2 חסידיות שבאמת אוהבים את הרבי עם קשק מיוחד פנימי

    2. כל החסידויות מלמדות דרכים להתקרב אל הקב"ה. יש חסידויות שהיו 'קרות' יותר והשתמשו עם המוח יותר לדרך שלהם. ויש חסידויות ששילבו 'לב' יותר בעבודה שלהם. למשל גור ובעלזא הם הפכיים בנושא הזה. גור הם שכלתניים נטו. ובעלזא לבביים ולא קרים.. ודו"ק.
      שניהם, חסידויות ממלכתיות כמו המוח והלב שהם מלכי האיברים בגוף.
      שאר החסידויות עבדו את השם בדרך שלהם. כל אחד הדגיש נקודה חשובה שבמקום אחר לא שמו דגש על זה בכלל. ואני חושב שכל קהילה וחוג וחסידות בעולם – מחדשת לנו דרך מעניינת וייחודית משלה בעבודת השם. וכל העולם זקוק לכל אחד ואחד מהם ואי אפשר בלעדיהם!! ממש כמו הצורך באיברי הגוף על שלל סוגיהם והתפלגויותיהם!!
      אפשר עוד להרחיב הרבה בזה. אבל אין כאן מקומו להאריך בזה.

    3. אם אתה ככה כותב, אות היא שאינך מכיר חסידיות אלו לעומק, בבעלז כמו בבאבוב מחוברים מאוד לאדמו"ר, סאטמר היא באמת קהילה הונגרית ופחות מחייבת.

      1. סוף דבר הכל נשמע וגו'
        תראה המחלוקת בגור, בעלז (לפני שנתיים), סלונים, באבוב, קרלין, ועוד
        המקום היחיד שהמחלוקת לא הוציאה החסידים מדעתם ומשארו בגדר בני אדם, רק בסטמר, אין פלג במשפחות
        חסידים, מוצי"ם, רבנים של צד מהר"א הולכים להתפלל בבתי מדרש של מהרז"ל וכן איפכא, כולם אוהבים ומקרבים זא"ז. זה תורת החסידות האמיתי, אין שונאים ורודפים אחד לשני, ורוצה לקברו חי או ח"ו… איש את רעהו חיים בלעו
        כל השאר בעלי מחלוקת, אפילו קופץ חולים א"א לקרותם

  6. יש לי הרבה מה להגיב…
    קודם כל, אני זוכה ב"ה להימנות על שורות החסידים, וגאה מאוד בהשתייכותי ובמהותי.
    לצד זה אני גם עוסק לפרנסתי בתחומים שונים, בחלקם אני גם נדרש להיחשף למדיה ולתקשורת החיצונית ר"ל.
    לכן פתחתי את האתר ונרשמתי לקבלת מסרים וגליונות חיזוק ממכם.
    אבל, וכאן בא ה'אבל' הגדול,
    נראה לי שהכתבות המצורפות אינם עולים בקנה אחד עם הרעיון המרכזי והמטרה הפנימית של האתר הזה, כך לעניות דעתי.
    אני תוהה אם אני טועה, אולי לא הבנתי נכון את המטרה והייעוד, אך למיטב ראייתי ולמירב הבנתי, זה המצב הנראה מלמעלה.
    הייתי רוצה שתיצרו איתי קשר, אולי אבין ביתר שאת את המטרה והשליחות, אולי אני גם יוכל לסייע לכם בזה (אני כתב במקצועי).
    בהוקרה ובהערכה על המיזם החסידי שלהבנתי צריך להרים את הראש ולזקוף את הגו לעשרות אלפי החסידים בארצנו הקדושה, כן, גם לאלו שעובדים קשה ועמלים לפרנסתם ואין באפשרותם לשקוד על דלתי התורה והחסידות כל היום.
    עלו והצליחו!

  7. דברים של טעם, הייתי שמח לדעת ולשמוע מי בעל המחבר שלהם… וכמובן שהיה חשוב קצת יותר אולי להרחיב בנושא של ביסוס והרחבת החלק הפנימי וכיצד עושים אותו, כי ככל שהשאלה מדירת שינה ואינה נותנת מנוח לנפש, לא נעשה כאן מאמץ לענות עליה כשם שהושם דגש על ביאור חשיבות החומה החיצונית שתשמור עלינו וכו', בחסידות המונית איך שומרים על קשר עם הרבי ועל דביקות בו שתואיל לחיי החולין בימי המעשה, איך אני מחבר את ילדיי להמשך הדבר הזה ששמו חסידות במובן של החצר שבה אני נמצא ועוד.\יישר כח

  8. רגש זה דבר שלא באה מאליו, רגש זה משהו שצריך לעורר. כמו שבן לא יתחיל לבכות פתאום באמצע הרחוב, אבל אם יראה הלוויה שירגש אותו הוא יתחיל לבכות, אותה דבר להבדיל כאן…
    כתוב בגמרא יפתח בדורו כשמואל בדורו (ר"ה כ"ה:), דור דור ודורשיו, אפשר בהחלט גם היום להרגיש לפחות מעין ממה שהרגיש החסיד של פעם כשנסע לחג להרבי שלו..
    השאלה, מה המטרה שלך כשאתה נוסע להרבי, האם אתה נוסע להרבי בשביל להתעלות, בגלל שאתה מאמין שהרבי הוא צדיק והוא צינור שיקרב אותך אבינו שבשמים, האם אתה עושה הכנה לפני הנסיעה כמו החסידים של פעם, או שאתה נוסע בגלל המצב, כי כולם נוסעים וכדו'…
    ולכן לדעתי התשובה פשוטה, גם פעם היו נסיעות המוניות, וגם היום ניתן להרגיש את ההתעלות כמו של פעם, ויש כאלה, כן, יש גם היום חסידים שבאים מרחוק להרבי אם אותה רגשי קודש כמו החסידים של פעם, והם אגב גם מתעלים אצל הרבי כמו החסידים של פעם…
    זה תלוי ברמת הרוחניות של החסיד, באמונה שלו ברבו, במטרת הנסיעה שלו, ובהכנה שהוא עושה לפני הנסיעה לרבו…

  9. תגובה אודות הגדרת הקבוצה:
    "המשלבים אורח חיים חרדי של לימוד תורה ושמירת ומצוות עם חיי מעשה בשוק התעסוקה וההשכלה".
    לא הנבתי מדוע הוא הוא קשור, כביכול רק אלו היוצאים "לחיי מעשה בשוק התעסוקה וההשכלה" משוחררים מכבלי "פרעג נישט וועט זיין גוט".
    זהו עיוות!
    ההיפך הוא הנכון!
    אלו העמלים כראוי בתורה [ולא סתם יושבים באהל], יודעים היטב להתבונן בדברים, ולעת הצורך גם להסיק מסקנות ברוח דעת התורה.
    מאידך, אנשי המעשה, שכאשר הוא הדבר הנכון בשבילם הם אכן ראויים לכל הערכה, וחס ושלום להנמכת מבט, אבל דעת תורה מזוקקת לא תצמח מהם, ועליהם להכיר בכך.

  10. אני יכתוב מילים 'קצת' קשות אבל זה בא מדם ליבי!
    מי שחושב שהגאליצייאנערס הם אנשים רדודים לא יודע על מה הוא מדבר.
    אני בתור חסיד וויזניץ שואל את עצמי את השאלה הזאת הרבה פעמים כשבאמצע הטיש אני רואה בחורים ואברכים מסתובבים למטה בלי שום רגש.
    הייתי פעם אחת בטיש אצל כ"ק האדמור מבעלזא שליטא וההתרוממות שהרגשתי שם לא מרגישים בשום מקום אחר.
    כמובן שבבעלזא יש הרבה מאוד שירות לחסידים מינקות ועד שיבה אבל זה לא אומר שאין קשר בין החסידים לרבם.

    אני ממליץ שפעם הבאה לפני שאתה ממהר לחרוץ על חסידויות גדולות וחשובות תחשוב פעמיים

  11. הדברים נפלאים אבל יש בה טעות גדולה. אכן בכל הקהילות ישנה פן של 'קהילה' ופן של 'חסידות', כל אדמו"ר כהיום משמש כ'רב' וכ'רבי', דהיינו רב הקהילה ורבי המתואר בנועם אלימלך. בין בני הקהילה ישנם רבים שכל שייכותם הוא רק לחלק של הקהילה וה'רב' של הקהילה, ללא שום קשר לחלק החסידות שבה. מאידך ישנם רבים בכל הקהילות שמעבר להשתייכותם לקהילה ולרב, הם גם מחוברים לחסידות ולרבי, ויש להם הסתכלות אחרת על כל הענין.
    היות וחסידות הוא דברים שבלב ודבר רוחני, לכן מובן שלא כולם מגיעים אליו, כמו כל עניני רוחניות ועניני עבודת השם שלא כ"א מגיע לזה.
    משל למה הדבר דומה, למצות נטילת לולב ונענועיו, שישנם רבים שנוטלים ומנענעים ולמעשה הם מנותקים לגמרי מהרעיון והכוונה של המצוה ועושים כן רק בגלל שהם יהודים וכך ציוה הבורא ית"ש. מאידך אלו שלמדו קצת ספרי הכוונות, ואפילו אלו שיודעים להפעיל את הראש ואת המח נוטלים לולב בהסתכלות אחרת לגמרי ומחוברים אליו באופן חזק ועמוק יותר.
    וכי יעלה על הדעת לומר לאנשים הפשוטים להפסיק ליטול לולב בגלל שמנותקים מהפנימיות ועושים רק בגלל 'השתייכות'?!?! והנמשל הוא החסידות שאכן יש כאלה שעושים דברים בגלל 'השתייכות' עדיין אין זה סיבה לוותר על כך.
    ולענין העשה טוב, אדרבה, מי יתן ונגיע לימים שומלאה הארץ דיעה את ה' כמים לים מכסים וכולם יהיה בעלי מח ומחשבה ולב וישתייכו גם לרעיון החסידי ולא רק לרעיון הקהילה.
    עוד רגע אדבר, מי שיתבונן יראה ויבין [ואין רצוני לפרט שמות] שכל מקום שמושתת ומוסד רק על חלק הקהילה או רק על חלק החסידות נכשלו בדרכם ובשלב מסוים עשו פרסה, השילוב בין שני ענינים אלו מצילה את היהדות החרדית מאבדון, והתקופה שלאחר השואה יוכיח כידוע ליודעי מדע.

  12. זה אחד הנסיונות שיש בדורנו כמו שידוע שבעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי והוא אמונת צדיקים ולא רק הצדיקים שבדורינו אלא גם באמונה בצדיקים שבדורות הקודמים יש היום פקפוק רח"ל שידוע מספרי תלמידי בעש"ט שבלי ביטול לצדיק אי אפשר לעלות במעלות התורה והיראה ודבר זה לא נשתנה גם היום אבל כמובן שצריך להגיע עם הכנה והתבוננות שוודאי שהרגשת התרוממות לא מגיע מאיליו וההגדרה היא שלחסיד שמתבונן ומגיע עם מחשבות קדושות האדמו"ר הינו רבי (וזה לדאבונינו אין הרבה) אבל הוא ירגיש אבל מי שמגיע שהרבי ישפיע אפ' שהוא בעצם מפטפט סתם עם חברים ולא הגיע עם הכנה והתבוננות שבבקשה לא יגיד שאינו מרגיש יגעת ומצאת תאמין לא יגעת ומצאת אל תאמין והוא בעצם לא הגיע כלל לרבי אלא לחביריו והיום בדורינו יש כזה מושג של אנשי שטוענים שצריכים להבין כל דבר וזהו דבר המתפשט וצריכים לעבוד על זה כמו שאמר הרה"ק מבעלזא שליט"א בועידת חינוך למחנכים אור לי"ב שבט האי שתא וזה הוא הדבר היחיד שאמר שבדורינו אוהבים להבין כל דבר וצריכים להסביר כמה ששייך וזהו מן הדברים היחידים שראה לנכון לומר ולכאורה זה הוא מהבעיות בדורינו וצריכים לדעת לעבוד על זה ואם ידוע מספרי בעש"ט שלנסוע לצדיק הוא מהדברים המתבקשים (משום ביטול היש ועוד) אז מה שמבינים מבינים ומה שלא מבינים לא אומר שזה לא נכון כי מי אנחנו שנאמר דעה בשונה מקדושי עליון

  13. ברצוני להעיר על הנכתב מזוית שונה.
    א. אכן נכונים הם הדברים בחשיבותה של הקהילה, ההשתייכות, קודי הלבוש וכו', אך שומה עלינו לבדוק האם אין זה בא על חשבון ההתפתחות הרוחנית האישית בעבודת ה' באמתלאות של אצלינו למדו זה.. חשבו ככה… אמורים לרצות ככה..?
    הרי ברור שבעבר אדם דבק ברבי ובדרך שהתאימה לו גם על פי כוחות הנפש שלו, אקוה שלא יסקלוני, אך אני חושב בבירור שאם ה'בעל התניא' היה נולד עם טבע ונטייה נפשית לרגשנות והתלהבות הוא לא היה מקבל את החלק שקיבל בתורת החסידות, ומה שקיבל את החלק הזה הוא משום שמטבעו הוא היה עמקן ושכלתן ולכן הוא נתפס והתמקד בחלק זה של תורת החסידות.
    אך היום אם אני חסיד ויזניץ האם זה מן ההכרח שאני ישאב חיות מלימוד ב'אהבת ישראל' או 'אמרי חיים', אולי אני דוקא יקבל יותר משיחה של ר' מוטל זילבר מסטוטשין?! ואם אני חסיד צאנז האם מקור החיות שלי נמצא דוקא בשיחות של הקלויזנבורג'ער רב, אולי אני אתחבר יותר לשיחה ב'נתיבות שלום'?! ואם אני חסיד בעלז אולי אתרומם יותר משמועס של ר' מנחם ארלנגר יותר מווארט של הפריערדיגער רב?!
    כוונתי שהרעיון שהעלתם בחשיבות הקהילה הוא נכון כל עוד הקהילתיות לא מונעת מאיתנו את העושר הרוחני הנמצא מחוץ לקהילה, אך דומני שהיום ברוב הקהילות וגם איפה שעדיין לא הכיוון הוא לשם, שאסור לרעות בשדות זרים (מ'טהאר נישט פאשען), כולם חייבם להתחבר דוקא לקהילה שלנו בכל מובן. הצורך בזה הוא כמובן גם לצורך השמירה וכו' ה'אור המקיף' כפי שהגדרתם את זה, אבל זה כבר על חשבון הוחניות האישית.
    האפשרות שאולי דוקא אני האינדבדואל יקבל יותר ממקום אחר או מתורה אחרת, היא מחשבה שאסור להעלות על הדעת בהרבה קהילות, והדברים מגוכחים ביחס לאמת, הרי החלוקה שלנו לקהילות היא אצל הרבה מאוד מאיתנו תוצר של מציאות חיים או מקום מגורים אחרי השואה, ואין שום סיבה בעולם שאם סבא שלי היה גר אחרי השואה בקרית ויזניץ בבני ברק ונהיה חסיד ויזניץ אז אני נכדו אמור לכן להתחבר ולשאוב חיות מתורת ויזניץ בדווקא. אין לך עיוות גדול מזה.
    אכן בדור הקודם טרם התפשטה הקיצוניות הקהילתית ברוב הקהילות החסידיות היו הדברים הרבה יותר מתאפשרים, אבא שלי בשנות בחרותו נכנס לאדמו"ר מטשערנוביל להתייעצות באיזה ענין שראה לנכון, וזה היה לגטימי, אני אפילו לא רוצה לחשוב מה יקרה לבחור שיעז לעשות זאת היום.
    מסקנת הדברים, אין ספק בחשיבות הקהילה כאור מקיף וכשוער לזמנים של שעות הרעות, אך אני תמה האם לא הגזמנו? האם השוער לא מונע מהמשורר להכנס ללב?
    והלואי שנזכה לשלב את שניהם ביחד.
    ב. כתבתם 'צריך לחפש בכל קהילה חסידית את הפינה ששם מעמיקים בדרכה'.
    אני חושב ששורה נכתבה מהנחת יסוד שאינה נכונה, וכי לכל קהילה יש דרך משלה? נכון שאין דרכה של גור כדרכה של באיאן או של ויזניץ, אך האם בגלל שגם ה'מקור ברוך' מסערט ויזניץ מונה לאדמו"ר תחת אביו זה כבר מחייב שהיתה לו דרך שונה מאחיו האמרי חיים שאותה אפשר לקבל רק בסערט?!
    וכי הסיבה שחסידות אלכסנדר התחלקה בשנת תר"ע לאחר פטירת ה'ישמח ישראל' היתה בגלל דרכים בעבודת ה' שהם היסודות לחילוקים בדרכי החסידות בין אלכסנדר לסטריקוב?!
    אני הייתי מנסח במקום זאת ' את הפינה החסידית ששם מעמיקים בעבודת ה' '

  14. המציאות היא שמי שנמצא על המחשב או על הטלפון הרבה זמן מאבד יותר ויותר את הרגש לכן אני אומר בזהירות שאפשר לראות וקצת לזהות על הפראנצע ובטיש במי שלא שקוע על בסיס יומיומי במחשב כי זה לא נכון שהיום זה אחרת מפעם גם היום מי שהוא ירא שמים ולא מזלזל בשום דבר שבקדושה יכול להרגיש געגועים לרבו כך לדעתי וודאי שאפשר עוד לדון בזה רבות

  15. קודם כל רציתי להגיד שזה עצמו שמנסים להבין וללבן חלק הפנימי של חסידות הוא דבר גדול, ומביא השראה של קשר לרבי.
    ובהקשר לנושא של קופת חולים או כמו הבעש"ט: אני מדבר כהיום עם הרבה בחורים ואברכים מכל מיני חצרות,
    [מדובר בנוער שקצת נושר],
    ובהחלט יש קהילות שאתה רואה שהנוער בפרט וכל החסידים בכלל, מחוברים ומקושרים בעוצמות בלתי מובנות,
    ואביא לדוגמא מעשה שהיה, מדובר בקבוצת בחורים נושרים, מקהילה מסוימת.
    שהרבי לא מרשה מנגל, [וכדי להבין את העומק, מדובר בבחורים שלא שמים תפילין.]
    ותכלס הם שאלו את אחד הראשי חבורות שבחצרם האם במצב שלהם כן מותר?
    הוא ענה שלא, והם על השניה ביטלו.
    זה מראה שאפשר גם לחיות מחוברים כזמן הבעש"ט.
    חוץ מזה ידוע ש"אתפשטותא דמשה, בכל דרא ודרא"
    ונראה לי שזה אמור לכל הזמנים, וגם לדור הנחות של היום.
    השאלה רק כמה אתה מסוגל לחיות באמונה.
    וזה אותו דבר כמו שכל אחד מבין שיש קודשא בריך היא,
    יש גם צדיקים, שהרי אנו אומרים כל יום "ויאמינו בה' ובמשה עבדו"

  16. עיקר הבעיה בחסידויות השונות
    שהמנהיגים הם דווקא הבנים והנכדים של האדמו"רים הקודמים ולא בוחרים את המובחרים והראויים ביותר
    כמו שכל אחד מבין שבן של רופא לא נהיה רופא בגלל שאביו רופא כך גם צדקות זה לא דבר שעובר בירושה
    ולכן רוב הציבור איבד אימון באדמו"רים של היום וחבל מאד
    אם היו ממנים לפי הצדקות / הגדלות בתורה ויראת שמיים עולם החסידות היה נראה אחרת
    ולכן לצערינו את ההובלה הרוחנית בדור לוקחים גדולי התורה הליטאיים ששם המנהיגים נבחרים לפי גדלותם ולא לפי ייחוסם

  17. א. אני לא מבין מה אומרים פה, גם אם קהילתיות הינה דבר טוב – אין שום קשר בין קהילה לדרכו של הבעש"ט, לא בזמן הבעש"ט ולא בזמן המגיד ואף לא הרבה אח"כ לא היה מושג של קהילה, הקשר היחיד היה שנסעו לאותו רב'ה והתפללו בשטיבל של עובדי ה' בדרכו של אותו רב'ה,
    ב. הסיפור עם המנגל לדעתי יותר גרוע מאשר טוב, זה אמנם מאוד משמח שגם בחור שלא תמיד מניח תפילין יש לו יכולת ציות, אבל האם יש כזה ערך לשמוע לרבה כי הוא הרבה?, כל המהות של צדיק זה חיבור לרבש"ע, אין שום מטרה בחיבור לצדיק סתם, ואם אפשר לומר זה מעשה שטן לתת כיסוי למצפון שלא יעשו מנגל בשביל לרצות את הקהילתיות אבל לקיים מצוות לא, זה לא רק היפך החסידות אלא גם היפך התורה

  18. אה אה..
    במחילת כבוד הכותבים.
    נדמה שזהו דיון סוציולוגי תרבותי נטו.
    חסידים מציאותם מחפשים ריגושים למיניהם?
    מדוע אין כותבים על היגיעה בעבודת ה' באמת?
    לימוד והפנמת חסידות אינו כבר מוטיב מרכזי?
    רק טישים ו"הרגשת התעלות" הטובעת בטשולנט שלאחר מכן?
    #לערן_מיינע_חסידות.
    #וועסטו_מיין_חסיד.
    דרך אחת. וזהו

  19. יישר כוח על השאלה המצויינת.

    מכיון והכותב מרגיש בקופת חולים, אני להזכיר שבראשון לאוגוסט זה זמן הקפיטציה, ואפשר לעבור לקופת חולים אחרת.

  20. טעות בידך.
    זה שלפני כמאה שנה התחילו לקרב את הבחורים לחסידות, אזי לא שלעגו על כך אלא שאמרו זאת בהערכה מכיון וזה הציל רבבות בחורים מליפול ברשתות תנועות פורקי העול בכל מקום שרוח החסידות חדרה אליו.
    ומאז ועד עתה החסידות היא כחומת מגן נגד הרחוב המתירני על שלל נסיונותיו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מאמרים אחרונים

לקבלת חומרים מבית "חסידים ואנשי מעשה" השאירו פרטים:

רעיונות לנושאים

(בין הנושאים שנרצה לסקר)​

לשליחת מאמר מלאו את הפרטים:

לקבלת חומרים מבית "חסידים ואנשי מעשה" השאירו פרטים: