חסידים ואנשי מעשה

"חסידים ואנשי מעשה" הוא בית רעיוני לצעירים ומתבגרים המשלבים אורח חיים חרדי של לימוד תורה ושמירת ומצוות עם חיי מעשה בשוק התעסוקה וההשכלה. המרכז מהווה סביבת חשיבה משותפת במשנת רבותינו תלמידי הבעש"ט ולמעלה בקודש למול עולמות מחשבה שונים ומאתגרים מחוץ לכותלי בית המדרש. המרכז מזמין את כל מי שחשקה נפשו, לשיח כנה ופתוח, באווירה חסידית, בצוותא בשילוב ידיים, למצוא דרך לחיי רוח בעולם רווי אתגרים.

גיליון 3

השאלה השבועית

מדוע קשה להתחבר ללימוד בספרי החסידות, איפה האקטואליה שלהם לחיי היום יום?

#על המתח בין הטקסט למחברו, מה בין סוג הקשר של רב ותלמיד לקשר בין רבי וחסיד, וכיצד נוסעים ליריד בלי לבקר בו

מכירים את הסיטואציה? ערב שבת קודש, בזכות שעון הקיץ אני מספיק להגיע לבית הכנסת – ה"שטיב'ל", שעה לפני הצפצוף. אני מתיישב בניחותא לצד כוס תה מהבילה. אווירת השבת המתקרבת, והשקט בבית הכנסת הדליל עדיין – מאפשרים ריכוז מירבי, לפני אני מניח ספר חסידי, 'אביסל זיך דערהייבן פאר שבת' (קצת להתרומם לפני שבת)… אבל, וכאן ה"אבל הגדול", אני לא מתחבר יותר מדי למה שכתוב בספר שלפניי, גימטריות, ספירות ובחינות, רמזי דיבורים, גם אם שרדתי את ה"ווארט", תכל'ס איפה זה תופס אותי בחיים שלי?! דווקא בספרי המגידים של ימינו אני מרגיש יותר חיבור מעשי ותכליתי, אבל אני בכל זאת מחפש להתחבר למקור.

ואני שואל, האם לימוד בספרי החסידות מיועד רק לתלמידי הבעש"ט בדורות עבר או ליחידי סגולה, האם באמת אין לו קשר לחיים העכשווים שלנו? דווקא לי נראה שדרך החסידות באה ללמד, להורות דרך, בחיי היום יום, והרי משנת החסידות נמצאת בספרים שלה, אז למה הם נכתבו בצורה כה לא ברורה ומאורגנת? האם הספרים לא אמורים להכיל איזשהו טקסט שמתחבר אליי? מהי הדרך למצוא את אור החסידות המסתתר שם?

בקצרה:

האדמו"ר רבי יעקב דוד מאמשינוב (אבי שושלת אמשינוב) סירב לכתוב דברי חסידות, הוא אמר על כך אימרה חסידית מופלאה – "את הברען (ההתלהבות הפנימית) מי יכול לכתוב – את הקונץ (החידוד והפלפול) מי צריך לכתוב"… דברי חסידות הם חרך צר לעולם שלם שרחב מדי, מכדי לעלות על הכתב, אם נבין זאת, ונתייגע למצוא את העומק שמסתתר ברקע – נמצא חיבור והבנה לדברים.

#'מה אומרים או איך אומרים'

נפתח בסיפור. לאחת העיירות הגיע מגיד מישרים לשבות את שבתו, הנוהג היה שהמגיד דורש בבית הכנסת במשך השבת, ובמוצ"ש היו בני העיירה נותנים לו מעט מעות כהוקרה. המגיד תיכן את צעדיו לדרוש בבית הכנסת בליל שבת, משנן במרץ את הדרשות שהכין בעמל, אך לחרדתו גילה שביהכנ"ס יחסית דליל, לשאלתו - הוסבר לו כי יחד עימו הגיע לעיירה "אדמו"ר חסידי" וחלק מהציבור בחר ללכת אליו. המגיד התאמץ מאוד לישא מדברותיו באופן מיוחד, הירבה במשלים ובחידושים, אך למרות מאמציו למחרת בבוקר בדרשת היום, ביהכנ"ס התרוקן עוד יותר, עד שבמנחה של שבת כבר לא נשארו כמעט אנשים. החליט המגיד גם הוא ללכת לאותו רבי, לפחות יראה בעיניו מי הוא הנואם הכל כך מופלא שהצליח לגבור עליו. הוא נדחק בינות לאנשים, וחיכה בלי סבלנות עד שישא הרבי מדבריו, שיר רדף שיר, הוגשו חלות וגם דגים, ואין הרבי נושא דברים. מה מאוד התאכזב המגיד כשלאחר זמן מה כשהחל הרבי לדבר מדברי תורתו, דבריו הקצרים בקושי נשמעו, הוא גם לא חידש איזה חידוש גדול או הסבר משובב נפש. התפלא המגיד, כיצד גבר עליו הרבי, מה גרם לאנשים לנטוש נואם כה מוצלח לטובת מי שכושר הנאום ממנו והלאה?

הרבי שהרגיש בפליאתו הסביר לו במשפט קצר "לא משנה מה אומרים, משנה איך אומרים ומי אומר"...

דרשות יפות יכולות להסביר רעיונות יפים, אבל מי שמחפש את הנשמה של הדברים, צריך מעבר לזה. נרחיב את הרעיון בהבחנה מעניינת בשינוי צורת ההנהגה עם הופעת הבעש"ט.

בדרך כלל צורת הקשר הנהוגה בין רב לתלמידו, בתוכן והלמידה שרוכש התלמיד מרבו, באמצעות שיעור מסודר וברור שאומר או כותב הרב. בסוג קשר שכזה - ככל שהדברים יהיו ברורים יותר, העברת הדברים תתבצע בהצלחה. כי העיקר הוא - התוכן. הרב - הוא רק הכלי להעביר אותו. אפשר אפילו לפעמים "להסתדר בלעדיו", אם הוא השאיר טקסט מספיק ברור. כאותו מרצה שלא יכל להגיע להרצאה והשאיר בפני התלמידים מכשיר הקלטה שישמיע את דבריו, כשבא לבדוק מה קורה, גילה שהתלמידים גם הם השאירו מכשירי הקלטה לשמוע את הדברים… מבחינת התוכן זה בסדר גמור.

בתקופת הבעש"ט התפתחה צורה אחרת של קשר, הוא נקרא "רבי וחסיד", הרביים של החסידות לימדו והדריכו אבל לא באמצעות מערכות שיעורים וכתבים מסודרים. התפילות, ההתכנסויות, ואפילו הסעודות יחד - ה"טיש", ועוד, היו גם כן חלק בלתי נפרד מהלמידה. אם תמיד הרב היה הכלי להביא את התוכן, כאן - התהפכו היוצרות, התוכן היה רק הכלי לתפוס את הרבי. החסידות ביקשה לעסוק בנשמה, במהות, בפנימיות. ניסיתם פעם לכתוב על חוויה נפשית עמוקה שחוויתם, על בכי מטלטל של שמחה או עצב? קשה להסביר רגשות עמוקים, אי אפשר לתאר דביקות, לב בוער באהבת ה', את אלו צריכים לחוות, לחיות, הכתב מצמצם ומגביל, הוא רק חלק קטן מהאירוע. זה לא 'מה' אומרים, זה 'איך' 'מי' ו'כיצד' נאמרו הדברים...

אז מה בכל זאת תפקידה של המילה הכתובה?!

# ה'קונץ' וה'ברען'

האדמו"ר רבי יעקב דוד מאמשינוב (אבי שושלת אמשינוב) סירב לכתוב דברי חסידות - כמו אדמורי"ם רבים נוספים, הוא אמר על כך אימרה חסידית מופלאה - "את הברען (ההתלהבות הפנימית) מי יכול לכתוב - את הקונץ (החידוד והפלפול) מי צריך לכתוב"... בהרבה הקדמות לספרי חסידות, מופיעה התנצלות של המוציאים לאור, על כך שכתיבת דברי חסידות היא בעצם פגם בדברים, הלומדים לא יפנימו את גודל מעמד אמירת הדברים, כיצד נאמרו בקדושה ובטהרה ועוררו כל לב שומע. למשל, בהקדמת ספר התניא נמנות שלוש סיבות מדוע "אינה דומה שמיעה לראייה" ולמה אי אפשר באמת ללמוד מוסר ויראה מספרים כתובים רק מהרבי עצמו, אז בשביל מה באמת נכתבו ספרי חסידות?

מצאנו נסיונות מאוחרים יותר, לצאת ממסגרת הכתב המצומצמת ולראות בה רק נקודת פתיחה לחשיבה רחבה בהרבה. בשנות ה60 טבע מבקר ספרות בשם רולאן בארת' את המושג "מות המחבר". הוא ורבים אחריו קראו תיגר על תפיסות מבניות (סטרוקטורליסטיות) שלמדו טקסטים ויצירות לפי כללי הכתב ולפי כוונת הכותב, הם טענו מנגד כי כל יצירה יש בה פוטנציאל לפרשנות לא מוגבלת כפי ראות עיני הקורא, כוונות המשורר ומבנה הכתב לא רלוונטיות, השיר הוא יצירה לעצמה, גם המחבר לא יכול להגביל אותה.

בחסידות הרחיקו יותר, תפקיד המילה הכתובה היא רק להיות פתח קטן לעולם נעלה הרבה יותר ממנה. נסביר.

#מורה או מורה דרך

יש טקסטים ויש טקסטים. יש טקסט של "מה אומרים" תפקידו לומר בדיוק את מה שהוא אומר. דינים הלכות וטעמים. אין מה לחפש בו מעבר לנכתב בו. ככל שהוא יהיה יותר מסודר, בנוי, ברור ורהוט - כך הוא יצליח יותר בתפקידו. הוא מעביר את ה"קונץ".

יש דיבורים וטקסטים שבאים לעשות את ההיפך, הם לא באים לבטא את מה שהם אומרים, הם אומרים את מה שהם לא יכולים לומר, ה"ברען" - ההתלהבות הפנימית והמצב המרומם שממנו בקעו ופרצו הדברים, לא מצליחים לעבור את הגשר הצר של המילים היבשות. המילים באות לספר על משהו גדול מהן שעומד מעבר. טקסט שכזה אף פעם לא יהיה ברור, יש לו תפקיד שונה, הוא משמש כתמרור, מורה דרך, רומז לתלמיד שכאן נמצא מטמון שעליו להתייגע ולחפשו. אדרבה, ככל שהרעיון ינסה להיות מובן הוא יחטיא את מטרתו, הקורא עלול לחשוב שאין לאן להמשיך מכאן, הוא לא יידע שהמילים הם בסך הכל מצג חיוור של עולם שלם.

דוגמא מרכזית לכך ישנה ממרכזיות הסיפור - א'חסידישע מעשה - בהגות החסידית. לא רק ציבור החסידים אלא כמעט גם כל אדמור"י החסידות עסקו בסיפור מעשיות, מי יותר ומי פחות, היו כאלו שרוב דיבורם בציבור היה רק באמצעות 'סיפור' או 'משל'. כולנו גם מכירים את הספר המסתורי - 'סיפורי מעשיות' של רבי נחמן מברסלב, ספר שגדולי עולם חרדו ממנו ומהרמזים העמוקים הטמונים בו. רעיון מעבירים בהסבר טוב ורהוט. מצב נפשי מרומם, חוויה עמוקה, מעבירים - בין היתר - בסיפור. הסיפור תמיד פתוח, לא סגור כמו קטע רעיוני. פותח צוהר לעולם אחר. יותר ממה שהוא מגלה הוא מספר על מה שהוא מסתיר. מגלה טפח ומספר על טפחיים נעלמים.

# לצאת מן האכסניא ולנסוע ליריד

ובצורה פרקטית, איך תכל'ס לומדים את הספרים הללו? ספרי חסידות צריכים להילמד כקטעי שירה, הם מעניקים השראה לעולם אחר, נוגעים ואינם נוגעים, הם פחות מלמדים על רעיון סגור ומסודר, אלא משמשים כנקודת פתיחה להעמקה קדימה.

אז נכון, יש כאן עבודה, כשאנו יודעים שמאחורי הרעיון מסתתר צדיק בוער בדביקות עליון שצרר והסתיר את רגשותיו הסוערות בקומץ מילים, אז נתייגע לעורר את הלב לאיזשהי אחיזה במה שהתרחש כאן באמת.

אפשר בשלבים ראשוניים לעסוק בספרים שבכל זאת נכתבו בצורה יותר מאורגנת לפי סדר מסויים, בכדי "להיכנס לעניינים", בספרות הקדומה יש למשל את ספר 'יושר דברי אמת' - 'יסוד האמונה' - 'ספר התניא', מאוחר יותר יש את ספרי בעל הבני יששכר או ספרי רבי צדוק מלובלין, בספרי זמננו, יש ספרי מחברים רבים (הרבה מהם בחב"ד או בברסלב) שמנגישים את הרעיונות, אבל צריך לזכור שיש הרבה מעבר ולחפש…

נסיים כפי שהתחלנו, בסיפור.

חבר נעורים של המגיד הגדול ממעזריטש, נפגש עמו לאחר שנים שנפרדו, ושאלו, הרי יחד למדנו, ואף עסקנו בלימוד הקבלה יחדיו, ומדוע אתה צמחת לגדול וקדוש ואני לא…

השיב לו המגיד, במשל. סוחר יצא ליריד לרכוש סחורה, על אם הדרך הוא פוגש חבר טוב, ששואל אותו על מטרת נסיעתו, וכשהוא מספר לו על כך שהוא נוסע ליריד הגדול, הוא תמה תמיהה גדולה. מדוע עליך להרחיק נדוד עד היריד? הרי יכול אתה להישאר כאן באכסניא, לחשוב במחשבתך כיצד הנך ביריד, מוכר וקונה, מרוויח ורוכש, וכל זאת מבלי לטרוח בכל נדודי הדרך?! - מובן מאליו, אומר המגיד לרעהו משכבר הימים, שאותו חבר לא בדעת ידבר, מדמיונות ב"כאילו" לא ייצא כלום. אז תבין את ההבדל בינינו, סיים המגיד. כשלמדנו יחד ספרי קבלה, כשעסקנו בעולם האצילות או באהבת ה', אתה - חשבת ולמדת את הרעיון כרעיון מופשט, נהנית מהבנת הדברים, ונשארת כמו שאתה, "נשארת באכסניא" . אני - "נסעת ליריד", נסעתי לעולם האצילות, יגעתי להגיע אל אהבת ה' ולא ללמוד עליה, וכך רכשתי ביריד את הסחורה…

ולענייננו - כשלומדים על רעיון ונהנים מהחריפות ומהחידוד, נשארים באכסניא, מסתפקים ב"מה אומרים" ולא נוגעים "באיך" וב"מי". עלינו, "לרכוש את הסחורה", להעמיק, להבין את מה שעומד "מאחורי" הדברים, לחפש קשר בדברים לעולם שלנו, למצוא קצה חוט לעבודת ה' במצבנו. אז נחוש בחיבור לדברים הקדושים והמרוממים האלו.

קרא עוד ▼

10 תגובות

  1. וואו! פעם ראשונה שאני מקבל הסבר כ"כ ברור ומובן בנושא. ההגדרה 'התוכן הוא כלי לתפוס את הרבי' זו הגדרה מדוייקת ותובענית.
    אני חושב שבספה"ק 'שפת אמת' יש מאוד את האפשרות לרעיון האמור, מצד אחד הרעיונות בו שכלתניים במובן מסויים, ומצד שני העומק שלו הוא אין סוף.

    1. אכן שלפעמים מרגישים קושי בלימוד ספרי חסידות אבל אין שזה מאיר את הנשמה … אני לומד לפני פורים וחנוכה את הקדושות של הספה"ק קדושת לוי בהתחלה זה היה לי קשה וכמהמה"כ מכאן ואילך יערב לכם ואני מרגיש ע"י זה אור נצחי בעבודה הקטנה שלי … שוה… תנסו תורת הבעש"ט הק' ותלמידיו הק' חי לעד ולעלום וגם בדורינו אנו ולא שוה לרדת מזה בשביל קושי ואל תשכחו שגם לימוד התוה"ק לפעמים קשה…

  2. אני מאוד מבין אותך בהקשר הזה, הרי בזמן למשל של ה"תפארת שלמה" ה"מאור ושמש" וכדו', לא היה כל הטכנולוגיה.
    הסגנון חיים היה אחרת לגמרי, וכמובן מה שהיה ריך לעורר היה משהו אחר.
    לכן יש תמיד את הספרים של האדמור הנוכחי, שהוא הכי מחזק אותך להשתנות וללכת בדרכי התורה והיראה,
    ואז אתה לומד לפי סדר עולה או יורד, מהשלשלת של כל האדמורים, ועוד מתלמידי הבעש"ט.
    וכשאתה לומד ככה אתה מבין שם, כשאתה לומד בעיון, את מה שהרבי מעורר לך כהיום.

    ובהערה בעלמא, אי אפשר להתבסס על ספרי חסידות ומוסר בלבד, כדי שיהיה לנו חיים רוחניים, כמו ששמעתי אומרים בשם ה"ישועות משה" מויז'ניץ זי"ע, שדיבר רבות מנסיעה לצדיקים והביטול אליהן, [למי שרוצה, בויז'ניץ אחי"ם[מרכז] יש להם סט "מעדני השולחן" שהוא מדבר מאוד יפה ופרקטי, איך חסיד מתנהג ביום יום,]
    שהסיבה שצריך לנסוע לצדיק אמת, ולא יכלים להישאר בבית וללמוד ספרי מוסר, כי כשאתה לומד ספרי מוסר אתה מעבינר את הדף שמדבר בעל הספר על חברך, משא"כ אצל צדיקים זה לא רק מה שהם אומרים. המ גם מכניסים אורות של תשובה.
    והספרי חסידות ומוסר הם רק לחיזוק בין נסיעה לנסיעה

  3. פשוט מאוד: תלמד חסידןת חב"ד, המוח יתרחב ויתענג, והלב יפתח, ויאירו עיניך ודרכיך.

  4. נושא לימוד ספרי חסידות הוא דבר שאינו דומה אחד לחבירו וזאת עקב שכל אחד יש לו את הסגנון אליו הוא מתחבר וב"ה עולם הספר החסידי עומד על מאות ספרים מכל הסגנונות ואינו דומה ספרי פולין לספרי ברסלב וספרי חב"ד לספרי גאליציה וכו' ונראה לי שעל זה נאמר אינו אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ ויש לכל אחד אפשרות למצוא את חלקו באחד מסגנונות אלו או יותר,
    אבל נראה לי שהבעיה היום בדור האינסטנט והשוטנשטיין שבן אדם נוחת בזמן כניסת השבת והנשמה שלו מבקשת קצת אוכל כהכנה לשבת והוא רוצה את זה הכי נגיש והכי מהיר אבל הנשמה עוד לא השתדרגה לנוסח 2020 וכדי שהיא תבוא על סיפוקה יש לקחת זמן מיוחד או אפילו תקופה מסוימת ולראות לאיזה סגנון אנחנו מתחברים [מה שנשאל מאחד שפותח ספר ורואה רק שמות וכו' זה כבר למתקדמים שבנו טוב את הבסיס ויש להם ידע במה מדובר להם זה מיועד ] וללמוד את הדברים כמו שניגשים ללמוד סוגיא בעיון ורק אז מתחילים להרגיש את הטעם

    1. יכול לכתוב ככה רק מי שלא התחיל ללמוד חסידות חב"ד. וכפשוט
      "פשוט מאוד: תלמד חסידות חב"ד, המוח יתרחב ויתענג, והלב יפתח, ויאירו עיניך ודרכיך."

  5. אק נישט אין צ'ייניק
    יש המון ספרים כמו תפארת שלמה ישמח ישראל מאור ושמש וכדו' שניתן ללמוד אותם ולהתעלות, אפילו שמובאים שם מילים כמו ספירות וכדו'

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

מאמרים אחרונים

לקבלת חומרים מבית "חסידים ואנשי מעשה" השאירו פרטים:

רעיונות לנושאים

(בין הנושאים שנרצה לסקר)​

לשליחת מאמר מלאו את הפרטים:

לקבלת חומרים מבית "חסידים ואנשי מעשה" השאירו פרטים: