תפריט
"חסידים ואנשי מעשה" הוא בית רעיוני לצעירים ומתבגרים המשלבים אורח חיים חרדי של לימוד תורה ושמירת ומצוות עם חיי מעשה בשוק התעסוקה וההשכלה. המרכז מהווה סביבת חשיבה משותפת במשנת רבותינו תלמידי הבעש"ט ולמעלה בקודש למול עולמות מחשבה שונים ומאתגרים מחוץ לכותלי בית המדרש. המרכז מזמין את כל מי שחשקה נפשו, לשיח כנה ופתוח, באווירה חסידית, בצוותא בשילוב ידיים, למצוא דרך לחיי רוח בעולם רווי אתגרים.
החודש הזה, אלול, ולאחריו תשרי, מעורר בי רגשות מעורבים. אני יודע, אנחנו נדרשים לעבוד את ה', הוא פה בעל הבית, ברא יצר ועשה, אז מובן שאנחנו אמורים לעשות את רצונו ולשמוע בקולו, ברחמיו הוא נותן לנו אופציה לכפר על סיטואציות שעברנו בהן על החוקים שהוא קבע, אוקיי, אז צריך לנצל את החלון הזה, ולזכות באמת לשנה טובה. אבל מה הם כל הדיבורים האלו על אבא ובן, ועל כך שהוא אוהב אותנו ממש כמו בן יחיד, ולכן באמצע הרצינות, פתאום גם רוקדים ושרים ושמחים בתוך ימי הדין הנוראים הללו. אני לא מבין, אם הוא אבא אוהב ורחום, אז למה כל הסיפור הזה, בוא נשב לארוחה טובה ונחתום על צ'ק פתוח לשנה נוספת. ואם זה סיפור של דין וחתימות ומשקל מאזניים על חטאים אז איך נכנסו פה סיפורי אהבה ושמחה. יש כאן ערבוב ובלבול.
ובכלל, הערבוב הזה מתבטא גם בערבוב הבלגן של החגים. לא ברור לי מה קורה פה בחודש – חודשיים האלו, חג רודף חג, רגע בוכים, רגע שמחים, תוקעים וצועקים ואז שרים, ואם ראש השנה ויום כיפור אלו ימים "נוראים", כך קוראים להם, נוראים!! (אולי כי זה פשוט נורא לשבת כל כך הרבה זמן על הכסא בבית הכנסת?!) אז איך פתאום אנחנו נופלים לסוכות ושמחת תורה, שהם ההיפך הגמור מכל זה, שמחה, חגיגה, אוכל, וריקודים עד אין סוף. נכון, יש איזה עצירה פתאום בהושענא רבא, חוזרים ככה אחורה ליום כיפור, ואז שוב פעם לשיא השמחה בשמחת תורה. לא היה כדאי להפריד את החגים האלו? מה הולך פה???
ננסה ללמוד מה אומרת החסידות על כך.
בואו נדבר על שינויים. שינויים קיצוניים עלולים לעורר תמיהה, או להוציא אנשים משלוותם. אבל מנגד שינויים מצביעים גם על הימצאות של חיים שוקקים ותוססים, הם מגלים כי משהו חי כאן. עצם מת קר וקפוא הוא דומם ולא משתנה. עצם חי הוא פועל ומגיב וממילא גם משתנה. שינוי הוא גם אמצעי להתפתחות, העולם משתנה וכך מתקדם, חוקרי תיאוריית 'הברירה הטבעית' דיברו על שינויים בטבע כתהליך של התפתחות, 'לא החזק או החכם שורד אלא מי שמגיב טוב יותר לשינוי' אמרו. אנחנו גדלים ומשתנים ומתקדמים.
כך זה בטבע וכך זה גם ביחסים בין בני אדם.
הבובות בחלון הראווה עומדות תמיד במראיתם ללא שינוי כלשהי, כאתמול גם היום. אדם חי משתנה, פעם נראה טוב יותר, ופעם אחרת - פחות, כי הוא חי. כך גם היחסים. אני אף פעם לא אכעס יותר מדי על הילד של השכנים וגם לא אעניש אותו גם אם הוא ממש לא התנהג יפה, אבל גם לא אגלה כלפיו חיבה יתירה, זה תמיד יישאר במסגרת שלום - שלום בחצי חיוך כזה במעלית. זו מערכת יחסים 'מתה', אני אדיש כלפיו, לא אוהב ולא שונא. על הילדים שלנו, אנחנו עלולים לכעוס, וזאת מתוך ורק בגלל האהבה שלנו כלפיהם. ומכיוון שאנחנו בני אדם, ועושים טעויות ולא תמיד הבחירות שלנו נכונות, אז נגרמות מתוך כך מריבות והתרחקות, וכל זה בונה ומשפר את מערכת היחסים. 'אחים שלא רבים לא מתפתחים כראוי' אומר הפתגם העולמי. הקשר שלאחר המריבה ותהליך השלום והפיוס שבעקבותיו, הוא קשר חזק יותר, בוגר ומפוכח יותר. השינויים הללו בונים את היחסים בינינו.
כך זה ביננו, בין בני האדם, וכך זה גם בין אדם למקום.
דומה שהרבה שאלות ואי הבנה ביהדות ועבודת ה' מקורן בתפיסה לא נכונה של הקשר שלנו עם הקב"ה. אנחנו מנהלים גם עם הקב"ה מערכת יחסים, כן, ככה זה. לא אנחנו קבענו את זה, הוא קבע. הוא רצה עולם וברא אותו, זה לכשעצמו פלא גדול ועצום שקשה לתפוס אותו. בריאת יש - מאין ואפס, עולם מוגבל מהאינסוף. בתוך כל הפלא הזה ישנו פלא נוסף, והוא - שהקב"ה קבע בינינו מערכת יחסים, "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים י"ד א') אומר הכתוב (ראה בשו"ת הרשב"א א' קצ"ד שהיחס הזה תקף להלכה בכל יהודי בכל מצב והוא פוסק מתוך כך על יהודי מומר שמת שנוהגים בו דיני טומאה וטהרה...), והקב"ה שולח את משה לומר לפרעה שלא יתחיל איתו, כי העם היהודי הוא בנו "כה אמר ה' בני בכורי ישראל" (שמות ד' כ"ב). בין הפסוקים המרגשים הנאמרים בהפטרה של ראש השנה ושוב בפסוקי 'זכרונות' מנבואת ירמיהו (לא יט) "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'". אלו ביטויי אהבה שקשה להישאר אדיש מולם. בספרי חסידות מבארים (ראה תניא פרק ב') שכמו שבן הוא חלק מעצמיות הוריו והוא נושא מטען גנטי מאביו ואמו, כך יהודי נשמתו היא 'חלק אלוק ממעל' - גנטיקה אלוקית, ולכן אפשר לדבר על קירבה ומערכת יחסים קרובה ו'משפחתית' כביכול.
אז אם כך, אז כמו במערכת יחסים, כך גם עם הקב"ה. יש שינויים ויש עליות וירידות. אנחנו בני אדם ואנחנו טועים, והוא יודע מזה אגב, הרי הוא יצר בדיוק את זה, "אמת כי אתה הוא יוצרם ואתה הוא יודע יצרם כי הם בשר ודם" - כתב הקדוש רבי אמנון ממגנצא בפיוט תפילת 'ונתנה תוקף' הנאמר בר"ה ויום כיפור. וכשטועים, ולא בוחרים נכון, יש מריבות וכעסים ומתחים, כן. ואז נוצר ריחוק, ומשני הכיוונים. ולאף אחד זה לא נעים, "שובו אלי" אומר הקב"ה, "השיבנו אליך" אומרים הבנים. ובמעגל השנה ישנו זמן שנקבע ליישר את ההדורים, תאריך כזה כמו יום הולדת או יום נישואין, שקורא לנו לעצור ולנסות לחדש את היחסים שנתקעו ולתקן אותם. וזה מורכב ומסובך כמו במערכת יחסים, אבל זה מרפא ומחזק, כי ללא זאת הקשר ימשיך להיחלש כמקודם, כמו טיפול רפואי שאולי כואב אבל מרפא ומתקן, ולכן "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" (ברכות לד ב) כי הקשר מתחזק דווקא אחרי מריבה והפיוס שבעקבותיו, שמבסס את הקשר טוב יותר מלפני כן.
וכמו שהתהליך מורכב, לכן ההשתקפות שלו במעגל השנה גם היא מורכבת. אבל הכל בסוף מערכת אחת של יחסים שנבנים מכל השלבים שלה, ריחוק כמו קירוב. בא נצא לדרך.
אלול - משהו חדש מתחיל: זה מתחיל עם הרצון לחזור, לחדש את מערכת היחסים. יש בזה ניחוח משכר של פריחה והתחלה מחדש מצד אחד, מצד שני יש את החששות כמו בכל תחילה של תהליך חדש, ובפרט לאור משקעי העבר. אבל הרצון לחדש את היחסים היא שלב חשוב שמכוחו הכל ממשיך בעצם, למרות (ובגלל) שהוא רק התחלה. זה הניחוח הקסום האלולי של "אני לדודי ודודי לי" כי 'המלך בשדה' - קירבה כזו שמלווה את החשיבה המרגשת על לחדש את היחסים, זה מרגש וקוסם כי עוד לא התחלנו, והכל ככה רק מבחוץ עדיין, ואפשר עדיין קצת לפנטז, אבל בהמשך הסיפור מסתבך.
ראש השנה - חזרנו: זה הרגע שבו החלטנו, טוב, חוזרים. הרגע הראשוני של ההכרה וההיכרות המחודשת, החזרה לחיים משותפים, בחומש בראשית מסופר בפרשת ויגש על רגעים מרגשים בהם יעקב פוגש את יוסף הבן האבוד לאחר שנים רבות שהוא לא ראה אותו. יוסף בוכה, יעקב לא בוכה הוא קורא קריאת שמע. כשהאחים פוגשים את יוסף קודם לכן, יוסף בוכה שוב ושוב, והם נבהלים ומתביישים מפניו. רגעים של מפגש מחודש הם מורכבים מאוד, הרבה חוויות מהעבר צפים מול העיניים וכל אחד מגיב בצורה שונה, זה יכול להיות מרגש, ומרומם, אבל גם מביך ולא נעים. אבל מעל הכל זה רגע מכונן, כזה שלא שוכחים. בראש השנה אנחנו שבים, קובעים עובדה, זהו, אתה הוא המלך, ממליכים אותו מחדש, חוזרים לתפקיד שלנו, בר"ה לא מזכירים חטאים, לא נכנסים כעת לפרטים, זה לא הזמן ברגע כזה. קובעים עובדה. אבל מצד שני, יש גם את החלק המביך, הלא נעים שטומן בהכרח המפגש המחודש הזה, ולכן מצד אחד אנחנו שרים ושמחים, כי חזרנו הביתה, אבל באיפוק ככה, בחשש ואפילו בבכייה, כי זה לא פשוט לחזור חזרה אחרי כל העבר... רגשות מעורבים, וזה תלוי גם כל אחד לפי ה"עבר" שלו בשנה החולפת... אז יש את ה"אבינו" אבל יש גם את ה"מלכנו", הכל נוכח, אבל עדיין לא נכנסים לפרטים.
יום כיפור - חוויה מתקנת: בעשרת ימי תשובה ובסיומם יום כיפור, זה התהליך שקורה לאחר המפגש המחודש, יושבים יחד, ומציפים את המשקעים, את הטראומות מהעבר, כל זה תהליך מרפא ומחטא, מעל הכל מרחפת האווירה הקסומה של התחדשות ופיוס, אבל בפועל זה לא קל, ולפעמים יש הרבה מוגלה להוציא, עשרה ימים הם כנגד עשרת כוחות הנפש, הרגשות למיניהם הרצונות והנטיות, המעשים והמחשבות, מוציאים הכל, מה היה, ולמה היה. עד... עד יום כיפור... שאז הוא סוף הבירור. מצד אחד אז מוציאים הכל, גם את מה שפחדנו כל הזמן לומר... ואלו הרגעים הכי לא נעימים... מצד שני הכל מתברר ויוצא... ואי אפשר להשלים אתה התהליך ללא הרגעים האלו. זה קשה אבל אנחנו לא רוצים לוותר, הגעגועים עולים ומובילים לתיקון... ואז ההרגשה כה נפלאה, כה עילאית, הכל נמחק ובא על תיקונו. כך יום כיפור הוא מורכב, מצד אחד צום ובכי, מצד שני זכות וטהרה שבאה לשיא בנעילה בקריאת שמע, הרגע שהגענו להשלמה, שמנו את הכל בצד, ואנחנו מרגישים כמו חדשים. קוראים שמע ישראל, כמו יעקב אבינו שנפל בזרועות יוסף, וקורא את שמע, שיא היחוד והאיחוד. ואז יוצאים לדרך חדשה...
סוכות - שמחה פורצת: לפני שחוזרים לחיים, לוקחים פסק זמן לשבת יחד, לחוות קצת את המפגש המחודש, מין ירח דבש כזה, השמחה היא כפולה, כי לאחר שמחדשים מערכת יחסים, אחרי שמתפייסים, הקשר עמוק יותר, בבחינת "במקום שבעלי תשובה עומדים". הרגשות שהצטברו בימים הקודמים, התקווה שנצליח לחדש את הקשר, הרצון, הגעגועים, פורצים החוצה ומפנים את מקומם לריקוד של אהבה ושמחה. אבל יש עדיין תזכורת מהעבר, זכרון טוב ומבוגר, שלוחש לנו להיזהר שלא ליפול בטעויות שוב, חכמה של בעל הנסיון, וכך רגע לפני הסיום אנחנו חוזרים שוב ב"הושענא רבא" לזכור את העבר, לזכור שאם לא נזכור לעמוד על המשמר נוכל ליפול שוב. אבל כל זה עדיין לא טבעי, זה עדיין בתוך התהליכים, ב"התחדשות"...
שמחת תורה - חוזרים הביתה: ואז מגיעים 'החיים עצמם', שבים אל הבית מהסוכה, מתכוננים לחזור לחיים משותפים טבעיים לגמרי אחרי כל התהליך שעברנו. כמו בסיום חתונה ושבע ברכות כשמסתיימים כל האירועים הנוצצים, וכל האורחים הולכים, ומתחילים תכל'ס את החיים, אז זו השמחה השלימה, שמחה למעלה מכל גבול, אחדות אמיתית. ולכן שמחים אז עם התורה, עם קיום התורה והמצוות שנשוב אליהם ביום יום, לא רק בימים מיוחדים כשהלב מתעורר, להיזהר מכעס ושמירת העיניים, להתגבר על עצמי לאהוב כל יהודי גם כשמישהו מעצבן אותי, לקבוע עיתים לתורה גם כשאני עייף, ולגמול חסד גם כשקשה. אלו החיים עצמם. עם התורה אנו חוזרים הביתה ומתחילים מחדש...
אז זה מורכב, וזה משתנה מאירוע אחד לשני, וכל אחד מגיב אחרת, ויש בכיה לצד שמחה, ופחד לצד גילה, וכדברי הזוהר הקדוש "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא, וחדווא מסטרא דא", ואמר רבי נחמן מברסלב כי הפסוק שאומרים אחרי תקיעת שופר המצביע על שמחה - "בשמך יגילון כל היום" ראשי התיבות שלו הם "בכיה"... כי כך זה במערכת יחסים חיה אמיתית ונושמת. יש שם אכזבות, ומבוכה, חרטה, וגעגועים, אהבה ותשוקה, עם חששות ופחדים. מצד אחד היחס של "אבינו", ומצד שני "מלכנו" והיחס לחטא והתשובה והחרטה.
ביתר עומק, אומרים גדולי החסידות, כי גם הפנים של הדין והמשפט הם סוג של מעטה חיצוני, ומי שמבין ויודע יכול לחדור את המסך הזה ולהתחבר לפנימיות של הקשר ושם... הסיפור נראה אחרת. וכך כותב בעל התניא (בספרו ליקוטי תורה לשמיני עצרת) שכמו שאב מסתיר את עצמו מבנו לפעמים, כדי לבחון ולגלות את עצמת הקשר של הבן, שיחפש את האב ויבין שהכל בעצם מתוזמן מראש, כי אבא לא נוטש את בניו. בפרט כשהבן שוכח איך צריך להתנהג והוא צריך נענוע אז האבא מארגן לו כאילו נטישה כזו, אבל הוא מחכה שהבן יבין את הרמז, ויצעק לאבא - הנני. המטרה של ההסתר והדין הזה, היא לא עצמית, היא רק טריגר לעורר את הבן לחזור הביתה. בן שחושב שאבא באמת הפסיק להיות אבא, והפך להיות בוס ומעביד שמנהל פנקס חשבונות, פספס את כל הנקודה. וחבל. כך ימי ר"ה ויום כיפור - הם ימי הסתר, בהם הקב"ה מתראה בפנים של רוגז ודין, הוא רוצה לתזכר את הבן שיש הרבה משקעים וטראומות מהעבר שצריך לתקן, והוא מקשיח עמדות, ככה תוך כדי תהליך. אבל כל המטרה היא בדיוק להיפך, שנבין את זה בדיוק, שהכל מתוזמן מראש, להגיע לחידוש הקשר, ולא לחשוב שבאמת הפרטנר לא מעוניין ח"ו. בתפילת ר"ה אנו אומרים "אם כבנים אם כעבדים" וכתבו מאורי החסידות (עבודת ישראל ועוד) שה"אם" הזה מכוון אלינו, שבידינו לעורר ולרצות שנגיע לקבל את היחס של בנים ואב, ולא שנישאר במעטה החיצוני של עבדים ומלך, אנחנו קובעים את מהות היום, כמים הפנים לפנים... עד כדי כך...
אז "אבינו" מתחפש ל"מלכנו" כדי שה"אבינו" יהיה "אבינו" מחודש אמיתי ועמוק יותר.
שנזכה להבין לשמור ולעשות את כל המצופה מאיתנו, ובתוך כל עם ישראל נתברך בשנה טובה ומתוקה כתיבה וחתימה טובה
