אחד מן הנושאים העומדים לדיון בבסיס הנידון היא 'שאלת האחריות'. וזאת כדלהלן. לימודי מקצוע הם בעצם - אמצעי לפתח יכולת ידע מקצועי שתביא ללומד אופציה להתפרנס בכבוד. גם שאלת  לימודי חול בתתי"ם בסוף נשאבת משם במובן מסויים, (לימודי אנגלית למשל לא תורמים ללימודי הגמרא, הם תוסף ידע לחיים שמחוץ לכותלי בית המדרש). וכאן עולה השאלה - הקריטית בחייו של יהודי - כמה מקום אמורה לתפוס חובת ההשתדלות לפרנסה ולחיים בכלל - על פני לימוד תורה וחינוך לתורה. לא נעסוק בשאלה הזו (כמו שלא נדון בשאלות מרכזיות נוספות המשתתפות בדיון הרחב הזה). נעמוד רק על קו חשיבה אחד הנוטל חלק בשאלת הפרנסה - 'שאלת האחריות'. האם אני הוא שצריך לדאוג כעת לפרנסת העתיד? האם אני צריך לחנך את ילדיי לרכוש כישורים לחיים בעוד שנים? צריך בכלל לחשוב על העתיד? יהודי אמור לעשות את תפקידו בחיים, לחנך את ילדיו ואת עצמו לעבוד את ה' וללמוד את תורתו, מה שיהיה בהמשך החיים - שיהיה. הדבר הוא לא באחריותי, אנחנו אנשים קטנים מדי מכדי לעשות "סדר" בעולם. טענה זו נשמעת בעיקר, בסוגיות הצופות פני עתיד כמו זו, חישובים כמו כמה יהיה אחוז האוכלוסיה החרדית בעוד עשר שנים והיחס לצפיפות המגורים, ורמת ההכנסה, נשמעות לנו לפעמים כדיבורים מוזרים במקרה הטוב. מה כל זה קשור אלינו?!

טיעון זה רלוונטי לדברים נוספים, למשל, נושא איכות הסביבה, או בטיחות, כשהוא עולה על סדר היום, בבנייני מגורים או בתרגולי פיקוד העורף, אנחנו שומעים את הטיעון "זה לא באחריותינו", אם תשאל את הטוען - באחריות מי הדבר? תיענה במשיכת כתפיים, "לא יודע, זה לא ענייני, תן לעולם להתנהל".

לא באנו לעסוק בהכרעות מעשיות, אבל כן נדבר על העיקרון.

שאלת האחריות היא בעצם מבוא לשאלה עמוקה יותר, והיא 'שאלת הבחירה', אם אין הדבר באחריותי - פירושו של דבר שהוא לא בשליטתי, אני לא בוחר. שאלות אלו היוו כר פורה לדיונים פילוסופיים עמוקים מראשית המחשבה האנושית, בקצה ניצבו גישות שדגלו בדטרמינזם (הכל סיבתי וקבוע מראש) ושללו בעצם 'בחירה חופשית'. יהדות ותורה שמאמינה בשכר ועונש, ומטילה אחריות על האדם למעשיו, לא יכולה לקבל גישות כאלו, הבחירה וממילא האחריות הוענקה לאדם.

דוד המלך משורר לאלוקים, על היכולת המופלאה שניתנה לאדם להשפיע בבחירתו על כל יצורי תבל. "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ. וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹקים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ. תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו" (תהילים פרק ח). נעמיק בכך בגישת החסידות.

אחד מיסודות שיטת הבעש"ט היו - "אין סתם", אין יהודי סתם, אין מקרה סתם, ואין רגע סתם, אין סתם! לכל פרט הכי קטן ישנה חשיבות הכי גדולה.

כל יהודי הוא חלק אלו' ממעל, בן המלך, וכל מה שעובר עליו בכל פרט הכי קטן, הוא שליחות ותפקיד המכוון בדיוק לתיקון שעליו לתקן. יותר מזה - כל העולמות העליונים והתחתונים תלויים בו, בכל מחשבה קטנה או הגה הוא מניע את כולם, את המשנה באבות (פרק ב') "דע מה למעלה ממך" פירש הבעש"ט - דע לך שכל "מה שלמעלה" - "ממך" - הכל ממך, הכל תלוי בך ובמעשיך.

כל מקרה הוא מכוון, הכל בהשגחה פרטית ופרטנית, גם בעולם החי והדומם, העלה הקטן שצנח מן הענף במשובת רוח - הסביר הבעש"ט לתלמידיו הקדושים - היה מיועד לכסות את התולעת הקטנה שחיפשה לה צל. הנחה זו עמדה לויכוח בשנים שלפני הבעש"ט.

כל רגע יש לו תיקון משלו, היום לא חוזר על האתמול, ההווי' כולה מתחדשת כל יום וכל רגע מחדש בדבר ה', כל יום ויום ותיקונו החדש שלא היה מעולם ולא יחזור על עצמו שוב לעולם. זהו חידוש שמקורו בכתבי האר"י על צירופי שמות המשתנים בכל רגע וכל יום מחדש.

היסודות הללו הם בהחלט מצד אחד - "חיזוק" ללבבות נשברים שחושבים שהם מיותרים בעולם, זה גם נכון, אבל מנגד יש פה גם הרבה מן ה"מחייב". ולמה?

אם "אין סתם" אז זה מחייב, מחייב מאוד. כשאתה מבין שברגע פלוני, בסיטואציה אלמונית, אתה ניצב מול שליחות ותיקון מיוחד שאתה - ורק אתה - צריך ויכול לבצע. אז פתאום זה לא 'אירוע מתגלגל', להיפך, 'האירוע הוא שלך'. אתה המפקד. יש לך תיקון שאם תבצע אותו הצלת הכל, ואם לא… הבחירה אצלך ואיתה גם האחריות, על העתיד גם כן.

אסתר המלכה שמוצאת את עצמה בסיטואציה הזויה, היא מלכה לשליט מטורף, שמתכנן עם הסגן שלו להשמיד את כל בני עמה, והיא ממש לא יכולה להגיד לו משהו ואפילו לא להיכנס אליו, אבל מרדכי דורש ממנה לעשות את זה למרות שהיא לא מבינה איך. הוא מוסיף לה "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" - אם את נמצאת בכל אירוע הכי משונה שרק לא יהיה - "עת כזאת", אז תדעי שזה לא סתם, זה אולי הרגע שבשבילו הכל קרה, זה הרגע שאם תקחי בו פיקוד ואחריות, כל העתיד ישתנה, ואם לא, זה לא עוד רגע שעבר, "כי אם אם החרש תחרישי בעת הזאת" - העסק יאבד, הוא חוזר איתה אחורה "ואת ובית אביך תאבדו" העבר וגם העתיד נתון בידינו, אי אפשר להתעלם…

זו ההסתכלות על כל אדם, בכל רגע, בכל אירוע. "אין סתם" כל פרט הוא משמעותי לשרשרת הדורות, לעבר ולעתיד. בבית המדרש, בארמון המלך, ברחוב הסואן, וגם במשרד הממוזג. תמיד קח אחריות! הכל תלוי בך, הסביבה, הילדים, השכנים, עם ישראל, העולם. אם תיתן את החלק שלך, בזמן שלך - ב"עת כזאת", אז תגיע למלכות.

תלמידי הבעש"ט לדורותיהם, סבבו בעיירות, ודאגו גם לאיכרים הפשוטים שבקושי ידעו קרוא וכתוב, פרתו החולבת של יהודי כפרי העסיקה תמיד את צדיקי החסידות, וצערה של בת ישראל טרדה את מנוחתו של כל רבי. בכל הדורות חלק לא מבוטל מעבודת הקודש של הצדיקים סבבה מדאגה לדמי השכירות השנתיים ל"קרייטשמע" (בית מרזח) של מושק'ה, פיתוח חקלאות לעבודת כפיים, ועד דיור בזול בימינו. זה לא היה רק חסד ואהבת ישראל, הדבר נובע ממקום עמוק יותר. כל יהודי על ענייני פרנסתו ומקומו הוא חלק בלתי נפרד מהעסק.

כך נהגו צדיקים וכך חינכו את תלמידיהם וחסידיהם, כולם שאפו ללמוד ולעסוק בעבודת ה' בין כתליו החמימים של בית המדרש. אבל יחד עם זאת, יצאו לעבוד לפרנסתם לפי הצורך, הלכו לדאוג ליהודים אחרים, לרוחניות שלהם וגם לצרכיהם הגשמיים, כי אי אפשר לומר "זה לא באחריותי".

מחובתנו לחשוב על הנעשה סביבנו, על החינוך לתורה יחד עם כל הנלווה, בשאלות הדרושות הכרעה מגדולי הדור - כמו השאלה בה פתחנו - נלך ונשאל בעצתם, אבל מתוך רגש אחריות ואכפתיות ומחויבות אישית שלנו - כלפי הסביבה, כלפינו עצמינו, ובוודאי כלפי ילדינו. אם ניקח אחריות, ונפעל כתורה והלכה, בוודאי נזכה לסייעתא דשמיא.