תפריט
"חסידים ואנשי מעשה" הוא בית רעיוני לצעירים ומתבגרים המשלבים אורח חיים חרדי של לימוד תורה ושמירת ומצוות עם חיי מעשה בשוק התעסוקה וההשכלה. המרכז מהווה סביבת חשיבה משותפת במשנת רבותינו תלמידי הבעש"ט ולמעלה בקודש למול עולמות מחשבה שונים ומאתגרים מחוץ לכותלי בית המדרש. המרכז מזמין את כל מי שחשקה נפשו, לשיח כנה ופתוח, באווירה חסידית, בצוותא בשילוב ידיים, למצוא דרך לחיי רוח בעולם רווי אתגרים.
בשנים האחרונות אני חש שישנו עיסוק מוגבר בכל מיני "סגולות" ו"עניינים", "ישועות" למיניהם בכל מיני "קברים", "מופתים" מהירים אצל כל מיני צדיקים אדמורי"ם ובאבות, מרגיש לי לא טוב עם זה. אני שואל האם אנחנו לא מגזימים עם זה? חסידות אמורה להיות דרך לקירבת ה', תוספת חיות בתפילה ותורה וקיום מצוות, אבל לפעמים זה נראה כאילו כל הנסיעה לצדיקים זה רק בשביל לקבל ברכות וישועות. תעשיית הנסיעה לקברי צדיקים מעולם לא היתה מפותחת כל כך – וכל העיסוק שם נסוב בעיקר סביב "אויס פועל'ן ישועות" (- לפעול ישועות), אנחנו מקיימים "מנהגים" שונים ש"מומלצים" מאוד כסגולות לפרנסה, זיווג למעוכבי שידוך, פקידת עקרות, ושלל ברכות וישועות. איך המליץ פעם מישהו "הפכנו מעם סגולה לעם סגולות"… מה שבעיקר מציק לי זה שאנחנו אמורים לקבל רוממות והתקרבות לה' בנסיעה לצדיקים בחייהם או לקבריהם, ובוודאי בקיום מצוות ומנהגים, איך זה מסתדר אם כל המטרה זה לפעול לעצמי פרנסה ונחת?
חסידים מספרים, על הלך שפסע לתומו ביער, בדרכו לעיר מגוריו, עם התמשכות ההליכה קשתה עליו הדרך והחליט לעצור למנוחה ליד עץ עבות. צרור כספו שאגר בעמל רב, העיק עליו מאוד, מי ישמור עליו בעת תעצמנה שמורות עיניו… נזכר במאמר חז"ל "כספים, אין להם שמירה אלא בקרקע" והחליט לטמון את הצרור בתוך אדמה רכה ונוחה לחפירה שמצא בקירבת מקום. עם סיימו להטמין את הצרור וכיסויו היטב, שוב הציקה לו שאלה נוספת, היכן אמצא את המיקום המדוייק של החפירה לאחר שאתעורר, הרי בלתי אפשרי לחפור את כל האיזור. שוב צץ במוחו רעיון נוסף, הוא הניח צרור ענפים שתלש ותקע אותם בקרקע במקום החפירה כסימן ועדות למקום המטמון. עם סיימו כשהוא מרוצה פנה לנוח ולהירדם בשלווה. אלא שעם הישמע קולות נחרתו ברמה, ניתק מאחורי עץ סמוך אדם שנקלע למקום שעקב אחרי מעשיו בעניין רב, וחיכה רק לעת הכושר, כעת הוא פנה למקום החפירה, מצא בקלות את צרור הכסף באמצעות ה'סימן' ונטלו לעצמו. עם סיימו השיב את האדמה למקומה, תקע את "סימן הענפים" מעליה ונעלם לדרכו. ההלך האומלל התעורר כאשר התעורר, ופנה מיד למקום מטמונו, הוא איתר בקלות את "סימן הענפים" לשמחתו וכך ידע את ה"דרך" המהירה למטמון, הוא חפר במקום, חפר וחפר וחפר, ולא מצא… עמד לו ותמה בקול "הרי הסימן נמצא, הענפים כאן, והיכן הוא צרור הכסף"?!...
ישנם ערכים שהחלו את דרכם כ"מטמון" גדול ונחשק, היה צורך לפעמים לתת בהם "סימנים", אך בהמשך הזמן לפעמים ה"מטמון" נעלם, ורק "הסימן" נשאר לבדו. לפעול ישועות, ולהביא רווחה לעם ישראל, הרי זה דבר נשגב ועצום, אבל צריך לזכור שהוא "סימן" ואולי "דרך" לעבודת ה' עצמה - שהיא ה"מטמון" שמסתתר תחתיו. נסביר.
ניקח את נושא התפילה, מצד אחד אנחנו יודעים שהתפילה היא הזמן לבקש את צרכינו מהקב"ה. מצד שני, האם "בקשת משאלות" היא מטרת התפילה כולה? ואם אין לי הבוקר משאלות לבקש או שאין לי כרגע מצב רוח לחפש בעיות? אז אני פטור מתפילה?
אז האמת היא שהמטרה של התפילה היא עמוקה יותר, היא באה לבסס בליבנו שוב ושוב את האמונה בה' ואחדותו, להנכיח לעצמנו כל בוקר "מי פה בעל הבית". ולכן אנחנו מבקשים מה' כל דבר, כדי להראות שרק ממנו אפשר לבקש, ורק הוא יכול להושיענו. [1] אבל המטרה של הבקשה היא גם - ובעיקר - ללמדנו בינה, עד כדי שכתבו בספרי החסידות שכל מטרת הצרה שממציא הקב"ה על האדם היא בשביל זה בדיוק, כדי שתתעורר להתפלל לה' ותפנים איפה נגמר גבול היכולת שלך, ושרק היושב למעלה אינו מוגבל ויכול להושיעך. אם תפנים כבר לא תצטרך את הצרה, והישועה תוכל לבוא… כלומר, לא התפילה בשביל הישועה מהצרה, אלא הצרה והישועה בשביל התפילה. דברים מפתיעים.
וכדברי הכתוב שנקרא ביום תשעה באב המתקרב (בתקווה שנזכה לגאולה עד אז) - "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו" (דברים ד ל). כן, לפעמים שוכחים מאבא, והוא נאלץ לשלוח תזכורות, לפעמים כואבות, אבל המטרה היא שבסוף ניזכר ממנו ו"נמצא" אותו.
אז לסיכום: התפילה מה' לישועה היא ה"סימן" שהוא אדון כל ולכן ממנו מבקשים, "המטמון" שמתחת הישועה הוא - למצוא את ה' בעצמו. אז אפשר גם להתפלל לישועה, וגם להבין את הרמז ולשוב לה'. צריך רק להחזיק ראש, מה עיקר ומה טפל, מה ה"סימן" ומה ה"מטמון". אבל אם כל הסיפור הוא רק למצוא ישועה, אז תעלה תמיהת ההלך מהיער "הרי הסימן נמצא, ולאיפה נעלם המטמון"?!
נמחיש את הדברים עם דוגמא מ"עולם המעשה".
[1] ראה ספר החינוך מצווה תל"ג, פי' הרמב"ם למשניות עמ"ס סנהדרין בפרק חלק בעיקר האמונה החמישי, ובנוסח העיקר החמישי המופיע בסידורים.
בעולם הפסיכולוגיה והחינוך מקובלת תיאוריית 'פירמידת הצרכים' של מסלאו. אברהם מסלאו (פסיכולוג חברתי יהודי) חשב כי אדם שאין לו את סיפוק צרכיו הבסיסיים, כמו מזון בריאות דיור והגנה, לא נוכל לדבר איתו על נושאים כמו השתלבות חברתית או קריירה, הוא לא שם, הוא במלחמת הגנה, הוא לא פנוי נפשית. גם מי שיש לו את צרכי הבסיס אבל עדיין טרוד עם משבר חברתי בעייתי, לא יוכל לעסוק במימוש עצמי רוחני, הוא שוב נמצא במקום נמוך יותר. אבל בואו נשאל, נכון, שקודם צריך לספק צרכים בסיסיים, אבל האם לכן המטרה בחיים היא להישאר בתחתית ולחפש אוכל? בוודאי המטרה היא מימוש עצמי ואף רוחני, סיפוק הצרכים הוא הדרך להיות בנאדם מבוסס ובנוי שיוכל לעלות ולהגשים את עצמו, אסור לשכוח כי השליבה התחתונה בשביל העליונה. כך בענייננו, מתפללים לישועות בבריאות ופרנסה בכדי שנזכור מהקב"ה, כדי שנוכל לעבוד את ה', אבל לא נשכח מה בתחתית ולאיפה צריך לשאוף לעלות.
כך זה בתפילה לה', וכך זה גם בהתקשרות לצדיקים, הצדיק מטרתו לקרב את לבבות ישראל לאבינו שבשמים. איך מוצאים את הצדיק? כאשר הצדיק פועל ישועות, כאשר מילה שלו לא שבה ריקם, אנחנו מבינים שיש כאן איש נעלה, ששורה עליו שכינה, אז נוכל להתקרב לה' על ידו. נוכל גם לבקש ממנו ברכה כדברי הגמ' (ב"ב קטז) "מי שיש לו חולה בביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים" אבל נזכור שהמטרה העיקרית היא קירבת ה' ועבודתו שמתחזקת על ידי הישועה והברכה.
היו גם תקופות בעם ישראל שהציבור נחלש באמונתו בה' מחמת רוב הצרות, צדיקים ראו מטרה קדושה לפעול ישועות כדי לרומם את לבבות העם ולהשיבם לאמונת אומן באלוקי ישראל המושיע לעמו על ידי עבדיו הצדיקים העובדים אותו. כך המליצו צדיקים על עבודת קדשו של הבעש"ט ומופתיו הנוראים, ועל צדיקים נוספים במשך הדורות, אבל גם אז - הישועה היתה "הדרך", לא המטרה.
העלייה לקברי הצדיקים לאחר פטירתם, היא בעצם המשך של עבודת הצדיק ששרתה עליו שכינה בחייו, כך גם בפטירתו במקום קברו ישנה קדושה, שבכוחה לקרב ולעורר את הלב לעבודת ה' בדרכו של הצדיק, הסימן לכך הוא הישועות שאפשר לפעול שם, אבל המטרה נשארה אותה מטרה. חלוקת הח"י רוטל במירון וסעודות הענק בקרעסטיר הם הסימן, פעולות חסד שמעוררות רחמים במקום קדוש, אבל חבל לפספס את המטמון האמיתי שמאחוריו.
חסיד פנה פעם לרבי מקאצק וביקש ממנו ברכה לפרנסה, ענהו הרבי, 'תתפלל לה' מדוע אתה פונה אליי'? 'אינני יודע כיצד להתפלל כראוי' השיב החסיד, 'אז אם כן יש לך בעיה גדולה יותר' החזיר לו הקאצקער בחריפותו... הרבי הסביר לו בעצם, שכל בעיית הפרנסה הגיעה בשביל שיילך ללמוד להתפלל, אז מה יועיל לו הרבי אם יפתור לו את הבעיה בלי לסדר את השורש שלה…
גם כך בנתינת הצדקה, צריך לעשות סדר, ריבוי הפרסומים על "תחרות" הישועות והסגולות הביזארית, בשעה פלונית ביום פלוני דייקא, על ידי קופות הצדקה המבטיחות והוותיקות, גרמו לנו קצת לתהות על העסק הזה. אז נעשה סדר.
פעולת חסד ורחמים ליהודי אחר מעוררת רחמים וחסד מלמעלה, וכוחה לפעול ישועות וברכות. לפעמים, שולחים לנו מצוקה בכדי שנתעורר להבין את המצוקה של השני, כדי שנפנים מה אח שלנו מרגיש, כדי שנתעורר לרחם ולעזור, ואז גם עלינו ירחמו מן השמים. אבל הישועה שלנו היא לא העיקר, היא הדרך והסימן לטוב והחסד שעלינו לעשות.
הלצה יהודית ידועה מספרת, על יהודי שחיפש נואשות חנייה באיזור סואן בתל אביב, רגע לפני הפגישה החשובה שהוא מאחר לה, נפתח ליבו והוא נדר סכום הגון לצדקה לישועה, טרם כילה לדבר והנה רכב מתרומם מולו ברוורס ומפנה לו מקום, הוא מיד מפטיר, רבונו של עולם, לא צריך, הסתדרתי, צדקה פעם אחרת… זה היה מצחיק אם זה לא היה ממחיש בעצם את הסיטואציה בה נהפכו היוצרות, והישועות והסגולות הפכו לעיקר ומצוות הצדקה לטפל.
ישנו סיפור חסידי מרגש בנושא. יהודי שהיה מסוכסך עם אחיו שהגיע אל הרה"ק רבי יצחק מראדוויל, וביקש ממנו ברכה לישועה לפני הימים הנוראים. ענהו הרבי בסיפור, מעשה בעשיר מופלג ולו אח עני ואביון, האח העני היה משוכנע שכשרק יגיע לאחיו יפתח הוא את ביתו לרווחה ויעניק לו מכל טוב, מה מאוד התאכזב כשאחיו שהבין שמטרת ביקורו הוא לבקש מכספו, התנכר אליו, והורה למשרתו שלא להכניסו, כשזעק למשרת "הנני אחיו של האדון" ענה לו המשרת - "לאדון אין אחים"... האח פגוע ומאוכזב סיפר על כך לאביהם בהזדמנות. לימים נקלע העשיר לבקר את האב גם הוא, והנה אביו אומר לו - אינך בני, איני מכירך.. התפלא העשיר מאוד, ענהו אביו - "הנני אביו של פלוני העני, אחיך, אם הנך אחיו, הנני אביך, אבל אם אין לך אחים, אז כיצד אהיה אביך"... הסביר רבי יצחק לאותו יהודי, אנחנו מבקשים מהקב"ה ברכות וישועות, וצועקים בימים הנוראים "אבינו מלכנו", אומר לנו הקב"ה, האם אני אביך?! הנני אביו של פלוני העני, ושל פלוני הזקוק לעזרה, כולם בניי, אם אתה אחיהם - ומסייע להם כאח ודואג להם, אז הנני אביך, וכאב אושיעך כמובן… "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך".
הצדקה, והתפילה, הישועה, ומופתי הצדיקים, הם הדרכים ו"הסימנים" כדי להגיע לאהבת ה' קרבתו ואמונתו. נשמור על העיקר כעיקר ונזכה בס"ד לעלות ולהתעלות בהר ה' וגם לזכות לישועת הכלל והפרט.
2 תגובות
כל מילה בסלע.
אכן יש סחף עצום לבקשת ישועות ופרנסה בדרך סגולות ועניינים שונים כאילו שכבר התייאשו חלילה מלהתפלל ולבקש מה' וכאילו אנחנו עושים 'עסקים' עם הקב"ה, אני יעשה כך ואתה תתן לי כך,
כאילו שהקב"ה חלילה איזה אינטרסנט שמיטיב עם מי שמשחד אותו ושוב חלילה והס מלהזכיר ומלחשוב כך…
ובעיקר בעיקר חסר את האמונה הפשוטה וההכנעה לקבל שכל מה שקורה הנו מהשי"ת ובבוודאי שזה לטובה.
תודה רבה על הדגשת הנקודות החשובות הללו.
אני רוצה לקחת למקום קצת שונה, לפולקלור במובן היותר רחב. בהרבה מובנים החסידות היא סוכנת של קבלת האריז"ל, ולא רק במובן הרעיוני, אלא גם בנוסח ומנהגים (הגר"א הוא מקובל שפחות צמוד לאר"י). מה המקום המרכזי של האריז"ל בחסידות, ולא רק בהגות אלא גם בפולקלור, קברי צדיקים לדוגמא זו דוגמא לפולקלור שמקורו באריז"ל. וכן תשליך וכפרות והרבה מנהגים שמקורם באריז"ל